בס"ד
פתיחת להתרת נדרים:
כשאדם נודר נדר, מוכן הוא לגנוז את כל כולו בבקשה. ערוך הוא באותו רגע למסור את כל עצמותו על-מנת שמשאת לבבו תתמלא, שיתוקן הקלקול, שתתרפא המחלה, שתבוא תשועה למכאובו. באותו פרק זמן דבר איננו חשוב, וכאילו מעולם לא היה, כה מנותק מהכל ורק מגמה אחת ניצבת אל מול עיניו, ועל כן הוא נודר.
מתמלא הוא תחושת ביטחון שהקורבן שהעלה, שויתר על אותו דבר היקר לליבו, התקבל ברצון לפני בורא עולם. וממילא כתוצאה ממעשה חיבור זה, ממסירות הנפש, התשועה קרובה לבא.
אותו מעשה עוצמתי, מבטא אמונה ועוצמה פנימית, הרגשה פשוטה שהכל מאת ה' ורק ממנו ניתן לבקש, ולכן הנדר הינו כה טבעי לאדם. מעין תפילה עמוקה וטהורה ואף מעבר לכך, אין כאן רק בקשה לקבל אלא מוכנות אמיתית לתת, לוותר על הכל ולו רק בכדי שבורא עולם ייעתר לבקשתו.
אך לא אחת לאחר מספר רגעים, או ימים, האדם חוזר למציאות, אל חייו. פוקח את עיניו ומגלה שקטנות ראייתו, שההבטה הרגעית, השקיעה בצערו, גרמה לו לשגות. בחר הוא בהצלחה העכשווית ולמענה ויתר הוא על דברים שאינו יכול בלעדם. הציב הוא רף של מסירות נפש אשר איננו תואם לו, ועל כן חפץ לשוב אל עברו ולשנות, למחוק את מילותיו, לגנוז את רגעי המשבר ובעיקר את הנדר שלו.
ניצב הוא מול בורא עולם, אב הרחמן, וכעולל הבא לפני אביו ומביע חרטה על טעותו, הוא בא. כפוף ראש וקומה, ובעיקר בתוכו פנימה נגדש הוא צער, וכמו איננו יכול לבקש להשיב את אשר הקדיש ונדר הוא עצמו לו מכבר. לקחת בחזרה את אותה נתינה שנתן הוא בלב שלם, שייחד למען שמו יתברך. וכך ניצב הוא, עוצם עיניו, אחוז בכאבו.
לפתע תחושה רעננה חודרת לליבו, וככל שהרגעים חולפים ההרגשה גוברת. חש הוא איך בורא עולם מחייה אותו, מנחם את מכאובו, מגביה גבו ועיניו, מחזק את ליבו הרפה, ומקרין עליו חום של אב אוהב. אבא הרואה את צער בנו, יקירו, אותו אשר כה רוצה הוא בטובתו. מבין את כל הלכי ליבו ומחשבותיו, וחפץ להשיב לו את אשר נדר, לו רק יבקש.
מתמלא האדם עוצמה, וביטחון שהדבר הנכון ביותר הוא להפר את הנדר, להביע חרטה, לא על הפניה אלא על ההתחייבות שאין ביכולתו לעמוד בה. ומתוך כך הוא ניגש להתרת נדריו, ובכל מילה היוצאת מפיו חש איך בורא עולם סומך צעדיו. וכמו שומע קול מהשמים המשתלב עם נעימת הדיינים: "מותרים לך, מחולים לך, שרויים לך".
"לך דמיה תהלה אלקים בציון, ולך ישֻלם-נדר".