פתיחה לפיוטים

בס"ד

פתיחה לפיוטים:

"אחות קטנה תפלותיה, עורכה ועונה תהלותיה". אותם צלילים מוכרים מבית אבא, חוזרים ומצלצלים באוזנינו. אותה נעימה עתיקה חדשה, כמו פותחת בפנינו את השנה החדשה, שנה אחר שנה. מעין מגדלור שממנו יוצאים ואליו שבים אפילו ברגעי סופה ומחשך, מתוך ימים של כאב וקושי. האור שנותן את הכוח להמשיך ולשאוף לעתיד טוב יותר, להתחלה חדשה. וכך בתוך הפיוט כמו רואים אל מול עיננו דורות על גב דורות, קהילות בכל קצוות תבל, בקולאז' של מבטאים, קולות וצלילים, שרים יחד איתנו, נכנסים לשנה החדש מתוך שאיפה, אמונה ובקשה. מתוך ראיית הכאב והצער הפרטי והכללי, של עמנו בכל דורותיו ושל כלל יצרי תבל, צועדים אנו בבטחה ושמחה לעבר העתיד ורגש ודאי ממלא אותנו ש"תחל שנה וברכותיה".

בתפילה ישנם קטעים רבים שהאדם עומד מול בוראו כפרט בתוך הכלל, ומשבח, מבקש או מודה. וכן יש קטעים שכל קהל מאזין לשליח הציבור, הצובר בתוכו את הכלל כולו, צדיקים בינוניים ורשעים, ומרומם אותם, ככהן המגיש עולות וזבחים של הכלל על המזבח במתק שפתותיו. והנה לפתע בפיוט כולם נאגדים יחדיו, לא עוד פרט קטן המאיר את האור האישי והייחוד שלו, המקריב מנחת יחיד, אלא בערבות ומקצב מדהים, באחדות אשר השכינה מקדמת את פניה, שמחה לקראתם כבנים השבים לחיק הורתם אחר גלותם.
אט אט במהלך הדורות נשזרו פיוטים רבים במהלך התפילה, עד שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. והאדם בעזרת השירה פורט על מייתרי ליבו העדינים ביותר, והקהל באחדות מופלא מזמר, מביע רננות, לפני בורא עולם בשמחה, אהבה ויראה. ובדומה לשירת הלויים במקדש אשר ליוו את עבודת הכוהנים במתק שפתותיהם, שתעלה לרצון לפני בורא עולם. כך בתוך הנעימות והמילים של הפיוטים נשזרים כמיהות, והודאות, שירות ותשבחות, בקשות וברכות, הנשזרים יחדיו והכל על מנת לעשות נחת רוח לפניו, לזכות להמליך אותו עלינו ועל העולם כולו.

"הללויה הללי נפשי את-ה'.
אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי".