מנהגי ראש השנה לפי עדות ישראל

מנהגי ראש השנה לפי עדות ישראל
 

ממנהגי יהדות תימן

1. מראש-חודש אלול ועד ערב יום כפור משכימים גדולים וקטנים ל"אשמורות" (בשעה 2.30 אחר חצות בערך). גם הנשים משכימות קום, ומהן המכינות קפה לגברים שבביהכ"נ.

2. בערב ראש-השנה אומרים "התרת נדרים" לאחר תפילת שחרית.

3. בליל ראש-השנה פותחים תפילת ערבית בפיוט "אחות קטנה" לראב"ע. אחר כך אומרים את שיר היום - "למנצח על הגתית לאסף" (תהילים פא) ועוד שלושה מזמורי תהילים, שנים מתחילתו ואחד מסופו של הספר, כמו ביו"ט. כל המתפללים אומרים אותם בצוותא, בנעימה מיוחדת.

4. בליל שני של ראש השנה מוסיפים אחר תפילת ערבית שנים שלושה פיוטים מעניין היום ("יעלו לאלף ולרבבה", "רומה א-להים", "בליל זה ראש-השנה", "שירו לא-ל שיר חדש").

5. אין מאכל מיוחד לראש השנה. את המאכלים המיוחדים למזל השנה מגישים לפני הסעודה במיוחד.

6. לפי מנהג עתיק נוהגים לתקוע שלושים קולות לפני עלות השחר, ע"ד "קדמיה לרשיעא עד דלא יקדמינך".

7. לפני "ברוך שאמר" אומרים את הפיוט "שופט כל הארץ" לרשב"ג. לאחר "ברוך שאמר" אין מפסיקים בשום פיוט עד אחר תפילת שחרית.

8. התוקע מתכבד בעליית חמישי לספר תורה.

9. לפני מכירת ההפטרה מברך החזן את הצבור: "תכתבו בספר החיים ובספר הזכרון",
והם משיבים:
"ואתה תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון".

10. לאחר התקיעות ואמירת "אשרי העם יודעי תרועה" מסיים התוקע בהכרזה בארמית: "כמא דשמעתון קל שופרא הדין" וכו'.

11. את תפילת מוסף מתפלל הש"ץ בקול רם ומוציא בתפילתו את היודע ואת שאינו יודע לקרוא. תוקעים בה רק עשרה קולות. בסוף תפילת המוסף תוקע תרועה גדולה.

12. לפני תפילת המנחה מתאספים וקוראים ספר תהילים, חציו הראשון ביום הראשון של ר"ה, וחציו השני ביום שני.

13. אין סדר "תשליך" מצוי ב"תכלאל", אך נוהגים בו כמו שאר העדות בארץ.

14. יש עדיין שנוהגים לשחוט כבש או עגל בא' דר"ה בבוקר, כמו בשאר ימים טובים, כדי לענג יו"ט בבשר טרי, וכפי שעשו בתימן.

15. בראש השנה מברך איש את רעהו: "תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון".
והמשיב עונה: "ואתה תיכתב" וכו'.

 

 

ממנהגי יהדות אשכנז

1. בלילי ראש-השנה אין אומרים פיוטי "מערבית". לפני חצי קדיש שלפני תפילת שבע אומרים את הפסוקים ייתקעו בחדש שופר" וגו' (תהילים פא, ד-ה). אחרי "עלינו" ומזמור כז שרים "יגדל" בניגון של ימים-נוראים.

2. הברכה שבה מברכים זה את זה בליל ראש-השנה היא: "לשנה טובה תכתב[י]".

3. את הסעודה פותחים באכילת תפוח "מתוק" (מין תפוחים חסרי חמיצות טבעית) שטובלים אותו בדבש, ואומרים לפני האכילה: "יהי רצון שתהיה השנה הזאת שנה טובה ומתוקה". יש שטובלים גם את ה"מוציא" בדבש, לפעמים במקום המלח.

אחר כך אוכלים מראש כבש ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק, ושנהיה לראש ולא לזנב". אין מכינים מאכלים בחומץ, כגון סלטים, כדי "שהשנה לא תהיה חמוצה".

יש מקפידים שלא לאכול אגוזים עד סוף החגים, שכן "אגוז" בגימטרייה הוא "חט", ומלבד זה הם גורמים לשיעול שעלול להפריע בשעת התפילה.

4. ראש-השנה הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר יממות השנה, לתפילות הבוקר לובשים את התכריכים (ה"סרגנס", מארג בגרמנית = ארון המתים, כלומר לבושו של המת הנתון בארון, ויש אומרים מלשון זרג', בצרפתית, מין בד קל שממנו היו מכינים את התכריכים). אבל בשנת האבלות וחתן בשנת הנשואים אינם לובשים את התכריכים, זה כדי שלא לעורר את הפורענות שכבר פגעה בו, וזה כדי שלא לעורר אבל בשנה שבה הוא שרוי בשמחה. אף יש העוטפים טלית שכולה לבן, בלי פסים כהים. כל באי בית-הכנסת, גם אלה שאינם לובשים "סרגנס", חובשים כיפות לבנות.

5. הש"ץ מתחיל את התפילה ב"אדון עולם", ששרים כולו בניגון של ימים-נוראים, והוא גם הניגון של "ברוך שאמר". ממשיכים פסוקי דזימרה ו"נשמת", הכל בניגון היום, עד שהש"ץ מגיע ל"המלך יושב (בר"ה ויו"כ בלי ה"א הידיעה) על כסא" שהוא שר בנעימה מיוחדת. אחרי "ברכו" מתחילים באמירת הפיוטים השזורים בתוך ברכות ק"ש. הש"ץ חוזר על התפילה, אומרים "אבינו מלכנו" וקדיש. הש"ץ שר עם הקהל "ויהי בנסוע", אומרים שלוש-עשרה מידות ומוציאים שני ספרי-תורה.

6. קוראים בתורה בניגון המיוחד לימים-הנוראים, אבל מפטיר קוראים בניגון של כל ימות השנה. ה"חיובים" לעלייה הם התוקע, המקריא לתוקע ובעלי התפילה, והוא שעושים לשם מצווה, שלא על מנת לקבל פרס. את ה"מי שברך" חותמים "ויכתבהו בספר חיים טובים".

7. בגמר ההפטרה ניגש בעל-התוקע אל הבימה. תוקעים בצליל מיוחד.
מקובל, כש"תקיעה" מתחילה בצליל מוקדם קצר, נמוך יותר, לפני הצליל הממושך הגבוה, "שברים" - רצוץ, לא מקוטע, וכן "תרועה".
הרב או החשוב בקהל עומד על-יד התוקע ומקריא לו את התקיעות. השופר מכוסה עד התקיעה, והתוקע מכסה אותו בין הסידרות ובסופן. המקריא ממשיך ושר בניגון אחד "אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פט, טז) ו"אשרי יושבי".

8. בחזרת הש"ץ של מוסף תוקעים אחרי "מלכיות" - תשר"ת, אחרי "זכרונות" - תש"ת, ואחרי "שופרות" - תר"ת, ביחד עשרה קולות. בסוף ברכת העבודה עולים הכוהנים לדוכן, והקהל אומר "ותערב", והש"ץ מסיים הברכה "שאותך לבדך ביראה נעבוד".

9. וככה הוא סדר נשיאת-כפיים. הש"ץ מתחיל לשיר "יברכך" בניגון היום, והכוהנים חוזרים על המלה ומאריכים קצת בנגינתם, כדי שלקהל תהיה שהות לקרוא (בלחש) את הפסוק שכתוב במחזור על יד המלה; וכן עושים במלה השנייה - "ה'", ואילו בסוף הפסוק, "וישמרך", מושך הש"ץ בנגינתו, והכוהנים מאריכים ביותר, לתת לקהל שהות להגיד את תפילת "רבונו של עולם". כן נוהגים במלים של הפסוק השני והשלישי, מאריכים בסוף הפסוק, וביותר בסוף הפסוק האחרון, שאז אומרים בשעת נגינתם "יהי רצון". וכך גם הנוהג בנשיאת-כפיים בכל החגים שבהם נושאים כפיים, ובכולם אין נושאים כפיים כאשר הם חלים בשבת.

10. אחרי גמר מוסף שוב תוקעים שלושים קולות, ולפני "עלינו" או אחריה משלימים בשלושים קולות אחרונים תקיעת "מאה קולות". את התפילה מסיימים בשירי הייחוד והכבוד, מזמור של יום ומזמור כז.

11. אחרי תפילת מנחה הולכים "לעשות תשליך", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, דוחים "תשליך" ליום השני, ואומרים תפילה זו על גדה של נהר שיש בו דגים או על שפת הים.

12. בלילה השני שרים בבית-הכנסת לפני "ברכו" את הפסוקים "מה טבו" וגו' (במדבר כד, ה) כמו בכל יום-טוב שני לפני מעריב. בבית מביאים פרי חדש ששמים על השולחן בשעת הקידוש, ובברכת "שהחיינו" מכוון המקדש גם לפרי, ויש שנוהגים לעשות כן גם בבית-הכנסת.

13. תפילת היום השני היא כמו תפילת היום הראשון, אבל מרבים בה לאמור פיוטים בשחרית יותר מביום הראשון. את החזרה של מוסף מתחיל הש"ץ בניגון של שבת רגילה עד "מחיה המתים", ורק כאן מתחילם לומר פיוטים - "ובכן לך תעלה קדושה" ותכף אחריו "ונתנה תוקף". אומרים פיוטים גם בתוך הקדושה, בשני ימי ראש-השנה וביום-הכיפורים, אבל לא בשאר החגים.

 

ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל

1. לפני התקדש החג מדליקות הנשים את הנרות ומברכות עליהן, לפני ההדלקה, שתי ברכות - "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, הן מברכות "של שבת ושל יום טוב", ומברכות אחר ההדלקה, כמו בכל שבת.

2. בית-הכנסת מואר חגיגית, וארון-הקודש עטור בפרוכת לבנה, וכן מכוסה הבימה, ואף את ספרי-התורה שקוראים בהם בימים-הנוראים, מעטפים במעילים לבנים, הכל לכבוד הימים הנוראים.

3. תפילת ערבית נאמרת בנעימה המיוחדת לימים הנוראים. אין אומרים לפני תפילת העמידה "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" וגו'.

4. בקדיש אומרים "לעילא, לעילא מכל ברכתא" ומסיימים "עושה השלום" (בה"א הידיעה) וכן נוהגים בכל עשרת ימי-תשובה, אולם בברכת השלום שבתפילת העמידה אין משנים לומר "עושה השלום".

5. בליל ראש-השנה אין אומרים "ברכו" בסיום התפילה, כמו בלילי שבת ויום-טוב.

6. אחר התפילה מאחל כל אחד לחברו "לשנה טובה תיכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים".

7. סעודת-הערב נפתחת בקידוש לפי סדר יק"ז (= יין, קידוש, זמן:
יין - "בורא פרי הגפן",
קידוש - "אשר בחר בנו... מקדש ישראל ויום הזיכרון",
זמן - "שהחיינו",
ופרוסת "המוציא" טובלים במלח ובדבש. לאחר מכן נוהגים לאכול תפוח מתוק טבול בדבש ומברכים "בורא פרי העץ", ולאחר שטועמים קצת ממנו, אומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

8. אמרו חז"ל "סימנא מילתא", ולכן נוהגים לאכול בליל ראש-השנה פירות וירקות שבשמם יש משום רמז לברכה, ואומרים "יהי רצון" לכל מין לפי שמו: תמרים - שיתמו שונאינו, רימון - שירבו זכויותינו כרימון, רוביא - שירבו זכויותינו, קרא - שיקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זכויותינו, סלקא - שיסתלקו שונאינו, כרתי - שייכרתו שונאינו. באכילת דגים אומרים: "יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים ושלא תשלוט בנו עין רעה", ואף יש נוהגים לאכול בשר מראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו, ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק ושנהיה לראש ולא לזנב".

9. נמנעים מלאכול דברים מרים וחמוצים, ויש שנזהרים מלאכול ענבים בראש-השנה, כהגר"א, ונזהרים שלא לאכול בשר שמן ועוד דברים העלולים להביא לידי קרי.

10. נוהגים שלא לאכול אגוזים (עד שמיני-עצרת), שכן אגוז בגימטרייא - חט (=חטא).

11. משכימים לבית-הכנסת לומר בציבור שיר הייחוד ושיר הכבוד.

12. שליח הציבור העובר לפני התיבה פותח ב"אדון עולם" וממשיך בפסוקי דזמרה. תפילות הימים-הנוראים מתחלקות בין "מתחיל", בעל שחרית ובעל מוסף. החזן של "שחרית" ניגש לתיבה לקטע "המלך".

13. נהגו בכמה בתי-כנסת שאין הש"ץ מזמר ברכת "יוצר אור" ו"אור עולם", אלא כל הקהל אומר הברכה יחד עם הש"ץ, שמא ישכחו לומר הברכה בשעה שהש"ץ מזמר את הברכה ואת "אור עולם".

14. הפרושים אין אומרים פיוטים בברכות קריאת שמע, ויש שאין מפסיקים אף בפיוטי ה"קדושה" שבחזרת הש"ץ, ואומרים אותם לאחריה.

15. בחזרת הש"ץ אומר הקהל בעקבות החזן בקול פסוקי
"זכרנו",
"מי כמוך",
"וכתוב",
ו"בספר חיים"
(לדעת הגר"א אין הקהל חוזר על "וכתוב" ועל "בספר").

מוציאים שני ספרי-תורה (לדעת הגר"א אין אומרים י"ג מידות בהוצאת הספר), הש"ץ אומר "שמע ישראל", "אחד אלקינו... קדוש ונורא שמו", "גדלו", "על הכל", "אב הרחמים" ו"יעזור ויגן" וכו'.

16. ביום ראשון של ראש-השנה קוראים בניגון המיוחד לימים-הנוראים בפרשת וירא (בראשית כא, א) "וה' פקד את-שרה" עד "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". אם חל בחול, קוראים לחמישה עולים, ואם חל בשבת - שבעה.

17. לעולים לתורה מוסיפים בברכת "מי שברך" את המלים "ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין".

18. אחר שגמרו לקרוא בספר הראשון, מניחים הספר השני אצל הראשון ואומרים חצי קדיש ומגביהים וגוללים ספר ראשון. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס (במדבר כט, א) "ובחדש השביעי", מגביהים וגוללים הספר, ומפטירין בנביא (שמואל א' א) "ויהי איש אחד" עד פרק ב פסוק י "וירם קרן משיחו".

19. ביום שני של ראש-השנה קוראים בפרשת וירא (בראשית כב) את פרשת העקידה עד סוף הסדרא ומפטירים בירמיהו (פרק לא, א) "כה אמר ה' מצא חן במדבר" עד "רחם ארחמנו נאם ה'" (פסוק יט).

20. לפני התקיעות אומרים שבע פעמים את המזמור "למנצח לבני קורח" (תהילים מז), אחר-כך אומרים פסוק "מן המיצר" וגו' וכן פסוקים הפותחים באותיות קר"ע שט"ן: קולי שמעת, ראש דברך, ערוב עבדך, שש אנכי, טוב טעם, נדבות פי. התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", והציבור מכוונים לצאת, ולכן אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" אלא "אמן" בלבד.

21. בבתי-המדרש של הפרושים אין אומרים מזמור קודם התקיעות ולא תפילות "ויהי רצון" ביניהן ולאחריהן.

22. תוקעים שלושים קולות, וסימן לדבר "יום תרועה יהיה לכם", "יהיה" בגימטריא - שלושים. לקביעת אורך התקיעה שבכל סדר וכל יתר דיני התקיעות נהגו, שהרב, או גדול הציבור הבקי בהלכות התקיעות ובסדריהן, קורא לפני התוקע ומשגיח עליו, ואם טעה או תקע שלא כהלכה, הריהו מחזיר אותו.

23. תקיעות אלה נקראות "תקיעות דמיושב", משום שעל-פי הדין מותר לקהל לשמוע אותן בישיבה, אלא שנוהגים לעמוד גם בשעת שמיעתן.

24. אין להפסיק בדיבור מתחילת "תקיעות דמיושב" עד סיום "תקיעות דמעומד", כלומר התקיעות שתוקעין בשעת חזרת הש"ץ, אם לא מעניין התקיעות והתפילה.

25. אחר גמר סדר "תקיעות דמיושב" אומר הש"ץ, והקהל אחריו, הפסוקים "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', "בשמך יגילון כל היום" וגו', "כי תפארת" וגו', ואחרי כן "אשרי" וכל סדר הכנסת ספר-התורה, כרגיל בחג.

26. החזן אומר תפילת "הנני העני ממעש", ולאחר חצי קדיש עומדים הציבור לתפילת מוסף בלחש. מנהג פרושים בירושלים שלא לתקוע בתפילה בלחש.

27. בחזרת הש"ץ נופלים על פניהם באמירת "ואנחנו כורעים", ושוטחים מחצלת או מטפחת על הרצפה כנגד הפנים, כדי שלא להשתחוות על הרצפה, דבר האסור משום לאו "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א).

28. בסוף סדרי מלכויות, זיכרונות ושופרות תוקעים עשרה קולות - תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות.

29. בברכת העבודה אומרים "ותערב" וכו', "ושם נעבדך" וכו' ו"ותחזינה" וכו', והש"ץ חותם "בא"ה המחזיר שכינתו לציון".

30. מאחר שלא תקעו בתפילה בלחש, תוקעים לפני "עלינו" שלוש פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות, ולאחר קדיש בתרא תוקעים פעם אחת תשר"ת תש"ת תר"ת, דהיינו עוד עשרה קולות, כדי להשלים מניין מאה קולות.

31. שיר של יום בשני ימי ראש-השנה הוא מזמור פא שבתהלים. יש אומרים אותו בהשכמה, ואלה שלא אמרוהו אז, יאמרוהו בסיום התפילה, אחר אומרים "לדוד אורי" (תהילים כז) ומסיימין ב"אדון עולם".

32. במנהגי הגר"א נמסר שבראש-השנה אין להאריך בתפילה יותר מדי, שכן אין להתענות בו עד חצות, וכמו בשאר ימים-טובים, אבל אם נמשכה התפילה עד חצות היום, מתפללים מנחה קודם הסעודה, ואז אין אומרים במנחה "אבינו מלכנו". לדעת הגר"א אין לבכות בראש-השנה, כמבואר בנביא (יחזקאל כד, כג) "אל תבכו" וגו'. לפעמים מנגן החזן את "הקדיש" שאחר מוסף, לכבוד יו"ט.

33. נוהגים שלא לישון ביום ראש-השנה, ומסורת בידנו "הישן בראש השנה - ישן מזלו", אולם מכיוון שיושב בטל כישן דמי, טוב ללכת לבית-הכנסת ללמוד תורה ולומר מזמורי תהילים. רבים מאנשי המעשה נוהגים לסיים בראש-השנה כל ספר תהילים שבו ק"נ פרקים, ובשני הימים - שתי פעמים, העולות יחד למספר שלוש מאות, כמניין כפ"ר.

34. לאחר תפילת מנחה נוהגים ללכת אל הים, אל באר או אל בור מים לומר שם פסוקי "מי א-ל כמוך" עד "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", ומוסיפים מזמורי תהילים ותפילות מענייני היום. אם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, אומרים "תשליך" ביום השני של ראש-השנה (הנוהגים כדעת הגר"א אינם הולכים למים לומר "תשליך" ואומרים תפילה זו בבית-הכנסת או בבית).

35. אומרים "שהחיינו" בקידוש ליל שני של ראש-השנה, ולדעת הגר"א - גם אם אין לפניו פרי חדש.

 

ממנהגי יהדות תוניסיה

1. בערב ראש-השנה משכימים לסליחות ולהתרת נדרים. המתפללים מופיעים בפני שלושה תלמידי חכמים או בפני שלושה נכבדי הקהל ופותחים באמירת "נחמתי מעיקרא", והרב עונה להם: "מותרים לכם" וכו' וקורא בפניהם את כל ההתרה, ושוב חוזר חלילה ג' פעמים. בכמה קהילות היו תלמידי חכמים דופקים על שערם של אלה שלא יכלו להשתתף בהתרת הנדרים, כגון חולים ונשים והיו קוראים: "אתרא, אתרא". ביום זה רבים נוהגים לצום ולהרבות בצדקה. המונים נוהרים לבית-הקברות, כדי להשתטח על קברות צדיקים וקרובים. שם מרבים בצדקה, באמירת קדיש ובהשכבות.

2. נוסח תפילת ליל ראש השנה הוא כמו אצל יתר בני עדות המזרח, לרבות הפיוט "אחות קטנה". אחרי התפילה נפרדים באיחולים "תזכו לשנים רבות". התשובה - "תזכה ותחיה ותאריך ימים".

3. לקראת השנה החדשה מדפיסים עד היום בתוניס עלון "וארקת אלעסל" (גיליון של דבש), כתוב בעברית ובערבית, שכולל את הקידוש לליל ראש-השנה, הברכות שבסעודה, תאריכי ביקור בבית הקברות (בערבי ראש-חודש) ותאריכי ארבע התקופות.

4. בשני הלילות נוהגים לערוך על השולחן פירות חדשים, כגון רימונים, פרי הנקרא "זערור", פרי בר הנקרא "עונב"; וכן ירקות: עלי סלק (תרד) ופרוסות דלעת מטוגנים וטבולים בדבש. כל מה שאוכלים בשני הלילות משמש סימן טוב לכל ימות השנה. האכילה נעשית לפי הסדר הבא: תאנים מיובשות, רימון, תפוח, שומשום, דלעת, סלק, פול, שום, דבש, ראש כבש ודג. לפירות חדשים מוסיפים ברכת "שהחיינו". הברכות הותאמו לשם הפרי בניב המקומי, כגון: לפני אכילת פולים מבושלים אומרים "יהי רצון שיפלו שונאינו לפנינו", לפני אכילת שום, שנקרא "תום" בערבית המדוברת, אומרים "יהי רצון... שיתמו אויבינו ושונאינו" וכו'. בייחוד מקפידים על אכילת ראש כבש: "שנהיה לראש ולא לזנב". נזהרים מלאכול כל דבר מלוח או חמוץ, ואת הממלחה שעל השולחן המיועדת לברכת "המוציא" ממלאים סוכר.

5. תפילת שחרית נערכת בשעות המוקדמות. סליחות נאמרות אחר העמידה, לפני קריאת התורה, לפי מחזור לימים נוראים נוסח תוניס. אחרי קריאת ההפטרה שר הקהל את "העקידה הגדולה" (הפיוט "עת שערי רצון"). תפילת מנחה מתחילה בעקידת יצחק: "ויהי אחר הדברים האלה". ביום א' דראש-השנה לאחר תפילת מנחה מתאספים במקום ממנו אפשר לראות את הים, ולוא ממרחק רב, לאמירת תשליך. הפסוקים והתפילות שאומרים בהזדמנות זו הודפסו בתוניס בקונטרסים מיוחדים.

6. יהודי תוניס נזהרים שלא לישון בשני ימי ראש-השנה. הם יושבים ומשקעים עצמם באמירת תהילים.

 

ממנהגי יהדות לוב

1. בליל ערב ראש-השנה, וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות היהודים סופגנין (לביבות שטוחות מיוחדות, הנקראות בערבית המדוברת "ספנז"). מטגנים את הסופגנין במחבת גדולה והם נמכרים בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, יום ערב ר"ה. כל ראש משפחה קונה מספר סופגנין ומביא לביתו, ובעלת הבית מחלקת בין בני המשפחה2. ללילה זה קוראים: "ליל-התנור".

2. ברוב המשפחות נוהגים שלא לשים מלח על השולחן בלילות ראש השנה. במקומו שמים סוכר, שבו מטבילים את פרוסת "המוציא" - כדי שתהיה שנה מתוקה. ומאותו טעם נהגו רבים שלא להכין מאכל דגים מפלפלים בפלפל חריף.

3. רבים נהגו לצום בשני הימים של ר"ה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה על מנהגם זה (כפי שנזכר בשו"ע אורח חיים, סימן תקצ"ז) ורק לפני שנים מעטות העיזו רוב המתענים לבקש התרה לנדרם ולחדול מלצום.

4. נוהגים לתת לתוקע את עליית "סמוך" (שלפני משלים) ביום א' דר"ה ואת עליית משלים ביום ב'. התקינו זאת לפי מה שכתוב בשו"ע (או"ח, סימן תקפ"ה, סעיף ה') שהנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה... אינו רואה באותו שכר סימן ברכה. על ידי הענקת עליות אלה לתוקע יכול הוא, אם הוא רוצה בכך, למוכרן כשאר העליות לתורה ולקבל את תמורתן.

5. בימי ר"ה אחרי הצהרים נוהגים להתכנס בבתי-כנסת כדי לקרוא סליחות של רבי יצחק בן גיאת ז"ל, מגדולי משוררי ספרד. סליחות אלה מודפסות בספר "שפתי רננות", שנדפס בכמה מהדורות בליוורנו, טריפולי וג'רבה (תוניסיה).

 

ממנהגי חסידי חב"ד

1. בשתי היממות של ראש-השנה מנוצל כל רגע פנוי לאמירת תהילים, להוציא, כמובן, זמני התפילות והארוחות. ביום אין ישנים כלל, וגם בלילה ממעטים בשינה. לזמני השינה מסודרים בכל בית-כנסת "משמרות" לאמירת תהילים, המתחלפות לפי סדר קבוע, כך שגם בלילה לא יהיה רגע בלי אמירת תהילים בבית-הכנסת.

2. גם אלה המעשנים ביום-טוב אין מעשנים בראש-השנה.

3. לתפילות ראש-השנה עובר לפני התיבה חזן מומחה (בעל-תפילה), שניחן בכל הסגולות הנדרשות מן החזן לפי ההלכה, ומכיר היטב את הנעימות המסורתיות לכל קטע וקטע.

4. קטעים בתפילה שקיים להם לחן ממנגינות חב"ד מושרים ע"י כל הקהל בהתלהבות.

5. לאחר התפילה אומר כל אחד לכל אחד: "לשנה טובה תיכתב ותיחתם", בלשון יחיד, ובלי תוספת, כגון "לאלתר לחיים" וכיוצא בזה.

6. שלא כבעדות אחרות המרבות באכילת "מינים" שונים בתחילת סעודת ליל ראש-השנה ובאמירת "יהי רצון", הרי לפי מנהג חב"ד אוכלים רק תפוח טבול בדבש, רימון ו"ראש איל". על התפוח מברכים בורא פרי העץ ואומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", ואילו על שני ה"מינים" האחרים אין אומרים דבר. את פרוסת "המוציא" טובלים בדבש.

7. "מקריא" התקיעות אינו מקריא בקול כי אם מורה לתוקע באצבעו על המלה המתאימה במחזור ("תקיעה" "שברים-תרועה", וכך הלאה).

8. בתקיעות דמיושב תוקעים את השברים והתרועה בנשימה אחת. קול ה"שברים" דומה לזה הנהוג באשכנז (כל שבר - בעל שני טונים).

9. תוקעים גם בתפילה בלחש וגם בחזרת הש"ץ, במקומות המתאימים, דהיינו אחרי ברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות, ואחרי התפילה חוזרים ותוקעים. בסך הכל תוקעים מאה ושלושים קולות.

10. אצל האדמו"ר - התוקע בעצמו - מונחים על שולחן-הקריאה כל פתקי ה"פדיון-נפש" שקיבל לקראת ראש-השנה, ולפני ברכות התקיעות הוא מתכופף עליהם ומכסה בטליתו את פניו ואת הפתקים. כך הוא שוהה זמן מסוים, לדריכות הקהל השרוי בדממה.

11. ל"תשליך" צועדים בסך, ולעתים - מתוך שירה.

12. אין אומרים "סליחות" בעשרת ימי התשובה.

13. בקדיש אין אומרים "לעילא ולעילא" אלא בתפילת נעילה של יום-הכיפורים בלבד.

 

 

ממנהגי החסידים

1. בראש-השנה נהוג בקרב מרבית עדות החסידים ללבוש בגדים לבנים ומהם הלובשים את ה"קיטל" רק לתפילה. בכל קהילות החסידים נהוג שלפחות החזנים, התוקע וה"מקריא" לובשים את ה"קיטל".

2. כל רגע פנוי בראש-השנה מנוצל לאמירת תהילים בציבור. ביום אין ישנים כלל.

3. התפילות נאמרות מתוך בכי ובהתרגשות המביאה לידי כך שגם תפילות הלחש נאמרות בקול רם במקצת מן הרגיל.

4. לאחר סיום תפילת העמידה של ליל ראש-השנה קרא החזן, ואחריו כל הקהל, את פסוקי "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" (תהילים כט, פסוק בפסוק גם קריאת החזן וגם עניית הקהל הן בהתלהבות רבה.

5. אחר תפילת ערבית אומר כל אחד לכל אחד, בלחיצת ידים:

    "לשנה טובה תיכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים".

6. אצל רוב עדות החסידים ממעטים באמירת "פיוטים" ומדלגים גם על אלה המופיעים במחזורים הרגילים.

7. בתקיעת "שברים תרועה" שב"תשר"ת" מפסיקים בין השברים לבין התרועה על-ידי נשימה. קול ה"שברים" הוא הברות בודדות (לא ממושכות) קטועות.

8. תוקעים גם בתפילת הלחש אחרי כל אחת משלוש הברכות מלכויות, זיכרונות, שופרות, אך אז אין ה"מקריא" קורא בקול את כמות הקולות (לפי מנהגי עדות חסידיות שונות, כגון חסידי קארלין מקריאים גם אז).

9. "תשליך" נאמר ברוב עם. ברוב קהילות החסידים מרבים באמירת פסוקים ו"תחינות" יש נוהגים לומר את ה"תשליך" לא בראש-השנה כי אם בין כסה לעשור (כגגון ביום שבו נאמר הפיוט "שלש עשרה מדות").

10. בעשרת ימי התשובה אומרים כל הקהל בחזרת הש"ץ את הקטעים "וכתוב" "ובספר" בהגיע הש"ץ אליהם, ויש נוהגים כך גם ב"זכרנו" ו"מי כמוך".

 

 

ממנהגי יהדות מרוקו

1. בערב ראש-השנה נוהגים להתיר הנדרים ואף יש המקיימים התרת קללות.

2. נהגו שלא ללבוש בראש-השנה בגד חדש.

3. תפילת ערבית של ליל החג פותחת בפיוט "אחות קטנה", פיוט האהוב מאוד על הילדים בגלל השינון הרב ששיננו אותו לפני החג1. לסיום תפילת ערבית פותחים את דלתות ההיכל, והחזן אומר בחרדה ובחגיגיות מזמור "לה' הארץ ומלואה", והקהל עונה אחריו. אחר מתפללים על הפרנסה. בסוף התפילה מברכים איש את רעהו: "תיכתב ותיחתם לחיים טובים ולשלום".

4. בסעודת החג אוכלים פירות וירקות שונים, כמובא במחזור לראש-השנה, ואומרים "יהי רצון" מעניין הדומה לשם הפרי או הירק: באכילת תמרים - "יהי רצון שיתמו אויבינו...", באכילת "קרא" - "יהי רצון שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו" (משום שאין יודעים אם ירק זה נקרא "קרא" או "קרע"), וכיוצא בזה.

5. עוד בליל ראש-השנה מתחילים בקריאת התהילים; ונוהגים לקרוא ספר זה בראש-השנה פעמיים, כמניין "כפר" (300 מזמורים).

6. לתפילת שחרית ממנים שלושה חזנים, ושלושתם עומדים לפני התיבה.

7. את הפיוטים:
"א-להי אל תדינני",
"ה' יום לך אערוך",
"שופט כל הארץ",
"שואף כמו עבד",
"ידי כשים",
"יה שמך ארוממך",
אומרים לפני "נשמת" ולפני "יוצר".

8. נוהגים שהתוקע עולה לתורה עליית חמישי הן ביום ראשון הן ביום שני של ראש-השנה.

9. אין ישנים ביום ראש-השנה, אלא עוסקים באמירת תהילים. הטעם לכך: "כיצד המשפט מתנהל, והנאשם יישן ותערב לו שנתו?"

10. אחר תפילת המנחה ביום א' של ראש-השנה יוצאים ל"ותשליך" (ולא "תשליך").

 

 

ממנהגי יהדות פרס (איראן)

1. בערב ראש-השנה מרובות ההכנות לקראת יום הזיכרון. מלבד תבשילי החג הרגילים מכינים פירות וירקות לאמירת ה"יהי רצון" שלפני סעודת ליל ראש-השנה, כגון: תפוחים, דבש, כרתי, סלק, תמרים, קרא, רוביה, רימונים וראש כבש.

2. לפנות ערב הולכים לבית-הכנסת לבושים בגדי חג. אוירה של חרדת יום הדין שרויה שם. בתפילת ערבית אומר השליח-ציבור את הפיוט "אחות קטנה תפילותיה" בניגון מיוחד, והקהל עונה כאיש אחד: "תכלה שנה וקללותיה". לאחר סיום התפילה קוראים זה לזה "תזכו לשנים רבות", או "צד סמל באין סלאי כוב ברסיד" (תזכו למאה שנים טובות כאלו).

3. בבית ערוך השולחן חגיגית ועליו צלחות עם הפריטים שהוכנו לאמירת ה"יהי רצון". לאחר הקידוש נוטל בעל הבית פלח תפוח מבושל בסוכר, מברך עליו ואוכלו. וכל בני הבית עושים כמוהו. אח"כ קורא בעל הבית בקול "יהי רצון", ומדגיש בהבלטה יתירה "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה". אח"כ מברכים על יתר הדברים שהוכנו, ועל כל אחד מהם אומרים את "יהי רצון" המיוחד לו.

4. למחרת משכימים לבית-הכנסת לתפילה, שנאמרת בנעימה מיוחדת של ימים נוראים ונמשכת עד לאחר חצות היום. אין אוכלים ושותים לפני תפילת שחרית. עם גמר ה"עמידה" של שחרית אומר השליח-ציבור בקול חזק "ה' שמעתי שמעך יראתי ה'" ומתרגם כל קטע לשפה הפרסית, המובנת לציבור המתפללים, והוא גם מוסיף נופך משלו בשעת התרגום. בבית-הכנסת שבו מתפללים אנשים מעדות אחרות נמנעים מתרגום זה.

5. אחה"צ מתכנסים בבית משפחה, שאחד מבניה נפטר בשנה החולפת, או בבית-הכנסת, לאמירת תהילים כמניין "כפר" (פעמיים ק"ן מזמורי תהילים). אח"כ מתפללים מנחה והולכים אל באר או אל בריכה שבקרבת מקום לאמירת "תשליך".