סיפורו של נהג מונית - מרגש עד דמעות

ישן - אבל תמיד שווה איזכור.

סיפורו של נהג מונית - מרגש עד דמעות

לפני עשרים שנה נהגתי מונית לפרנסתי.
כשהגעתי בשעה 2:30 לפנות בוקר לכתובת שנמסרה לי, הבניין כולו היה חשוך למעט אור חיוור שבקע מדירה בקומת הקרקע. בנסיבות כאלו, נהגים רבים היו מפעילים את הצופר פעם או פעמיים, ממתינים כדקה ואז מסתלקים מן המקום. אבל אני, שבחיי נתקלתי בהרבה אנשים מסכנים, שתלויים בנהגי מוניות כאמצעי תעבורה ממקום למקום, נהגתי בדרך כלל ביתר סבלנות. רק במקרים שהרחתי סכנה, הייתי נמנע מלגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון ולהודיע על בואי. הרבה פעמים היו אלה אנשים מבוגרים או חולים שנזקקו לעזרתי בנשיאת תיק. ניגשתי אל הדלת בקומת הקרקע ונקשתי עליה קלות. "רק רגעעעע" שמעתי קול שברירי ומבוגר עונה לי. נשמעה גרירה של חפץ כבד על הרצפה, ולאחר הפוגה קלה נפתחה הדלת. אשה קטנה, בערך בשנות ה-80 לחייה, עמדה מולי בפתח. היא היתה לבושה בחליפה מהודרת ובכובע מפואר מקובע לראש בסיכה נוצצת, כמו כשגברת בשנת 1940 היתה מתגנדרת לכבוד יציאה לקולנוע.. לצידה, על הרצפה, עמדה מזוודת פלסטיק. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. הרהיטים היו מכוסים כולם ביריעות בד. לא היה כל שעון על הקיר, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון. באחת הפינות עמד ארגז גדול מלא בתמונות ובכלי זכוכית.

"האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית?" שאלה האשה . הרמתי את המזוודה, והושטתי לה את זרועי השניה כדי לעזור לה. כשהגענו אל המונית היא מסרה לי את הכתובת אליה היא רוצה להגיע והודתה לי מאד על כמה אני אדיב ונעים. "אה, שטויות.." אמרתי לה, "זו הדרך בה אני נוהג עם כל! לקוחותיי מנסה שכולם יהיו מרוצים.." ואז היא פנתה אלי וביקשה: "האם תהיה מוכן לנסוע לכתובת שנתתי לך דרך מרכז העיר?" אני קצת התפלאתי ואמרתי לה: "זו לא הדרך הקצרה ביותר, את יודעת. " והיא ענתה לי "לא נורא, לא אכפת לי לשלם את המחיר. אני לא ממהרת לשום מקום. אני בדרך למעון לחולים סופניים ." הצצתי בה דרך המראה, עיניה נצצו כשדיברה. "אין לי כל קרובי משפחה בחיים. הרופאים אומרים שלא נותר לי עוד הרבה לחיות". דבריה מאד נגעו ללבי. שלחתי את ידי אל המונה וכיביתי אותו. "בואי, תגידי לי, באיזו דרך היית רוצה שאסע?"

במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבנין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת מעלית. אחר כך נסענו דרך! השכונה בה היא ובעלה קנו את ביתם הראשון וגרו בה בשנים הראשונות לנישואיהם. אחר כך היא ביקשה ממני לעצור ליד ! מחסן רהיטים, שפעם בעבר הרחוק היה אולם ריקודים בו היא נהגה לצאת לרקוד בסופי שבוע. לפעמים היתה מבקשת ממני להאט או לעצור ליד בנין זה או אחר, והיתה יושבת שקטה, נועצת מבט בחשיכה. כאשר הסתמנו קרני הזריחה הראשונות היא אמרה: "עייפתי. עכשיו בוא ניסע לכתובת שנתתי לך." נסענו לשם בדממה, עד שהגענו. היה זה בניין נמוך, כמו מעון לזקנים, עם שביל שנכנס עד לפתח בניין הקבלה. שני אחים יצאו לקראתנו, וקיבלו את פנינו. נראה היה שהם המתינו לנו. פתחתי את תא המטען והוצאתי את מזוודתה. האשה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים. "כמה כסף אני חייבת לך?" שאלה אותי, כשהיא מחטטת בתוך תיק היד שלה. "שום דבר" עניתי. "מה פתאום! זו הפרנסה שלך" היא מחתה. "יהיו נוסעים אחרים שמהם אתפרנס" עניתי לה. כמעט בלי לחשוב התכופפתי לעברה ונתתי לה חיבוק. היא נאחזה בי חזק. " נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת.. תודה לך.." היא אמרה. לחצתי את ידה, ונפניתי לעבר המונית. מאחוריי – נסגרה הדלת. הקול שנשמע היה קול לא רק של סגירת דלת, אלא של סגירת חיים.