סיפור המבוסס על מקרה אמיתי שהסתיים בערב ראש השנה האחרון

פרק א':

"מה קרה פולה?"

בפתח דירתי ניצבה שכנתנו בת ה-85 נסערת, רועדת קצת ומבולבלת לגמרי.

הושבתי אותה במהרה בכורסת הסלון וניגשתי להביא כוס מים, בעוד אשתי מנסה לדובב את הקשישה לספר מה קרה: "זה הלב? הרגל? שנזמין לך רופא?"

פולה לקחה נשימה ארוכה ואמרה: "חסמו את הרחוב... אני לא יודעת מה לעשות עכשיו..."

אילו ידעתי מראש את חשיבותו של המאורע הכביכול זניח שבו הקשישה דפקה על דלתנו, ואת ההשלכות העתידיות על חיי בשנתיים הבאות - ברור לי היום שהייתי נוהג אחרת...

הענין הוא כזה: אנו גרים המון שנים ברחוב קטנטן ושקט בלב-לבה של תל-אביב. השכנה הקשישה - פולה, הוותיקה מבין דיירי הרחוב, אפילו נולדה בבנין הזה ולמעשה גרה כאן כל ימי חייה. יש קיצור דרך מרחובנו הזעיר לרחוב הראשי והסואן, זה מן שביל בין שני בניינים סמוכים - שמוביל אותך מהפינה הכפרית ישר לתוך הבלגן... לתוך המולת הרחוב, בתי הקפה, הבוטיקים, האוטובוסים, הרעש, הפיח, והאקשן התל-אביבי...



תושבי הרחוב הקטן נהגו לקצר את הסיבוב לאזור הסואן ולחצות דרך המעבר שבין הבתים, עוד מהימים שרק שתיים וחצי מכוניות חלפו ביום באותו רחוב ראשי. וככה עשתה כמובן פולה שמונים וחמש שנה עת רצתה לצאת מהבית.

לפני מספר שנים התחלפו בעלי הדירות בבנין שסמוך לשביל.

תושבי הבניין החדשים, מיאנו לקבל את השגרה ארוכת השנים, וסירבו לאפשר מעבר חופשי בחצר שלהם. יום אחד הם לפתע הציבו שער ברזל. שכנתנו הקשישה וגם כל שאר דיירי הסמטה מצאו עצמם לפתע נחסמים ע"י גדר ושער נעול בבריח, והיה עליהם להקיף בלוק שלם, ולעשות סיבוב די גדול כדי להגיע לנקודה שמעבר לגדר.

תלונות, כעס ומרירות לא איחרו לבוא מצד דיירי הרחוב, עוד באותו יום בו גילו הקשישה והאחרים לראשונה את המחסום החדש. אני עצמי רתחתי מזעם!

"איך הם מעיזים אחרי יותר משמונים שנה לחסום את המעבר?!" התלוננתי.

מילא אני וילדי, אנחנו יכולים ללכת בדרך הארוכה אבל מה יהיה עם כל הקשישים שגרים ברחוב? מה יעלה בגורלה של פולה וגם של הזקנה מהקומה הראשונה? הגברת ההיא גרה פה כבר 4 עשורים בהם השתמשה במעבר שבין הבניינים, ודווקא עכשיו כשהיא זקנה ובקושי הולכת עם המקל שלה, הם יאלצו אותה להקיף בלוק שלם של רחובות כדי לקנות חלב מהמכולת??!!

"איפה האנושיות?" זעקתי באוזניי אשתי. הזעם על דיירי הבנין הסמוך שטף אותי, ובסערת רוחות כינסתי מספר שכנים שמשתמשים בשביל והחלטנו לצאת למלחמה.

שלחנו מכתב לוועד הבית הסמוך ולא זכינו למענה. שלחנו מכתב נוסף שאף הוא לא זכה לתגובה.

האוירה התחממה וחלק מתושבי הרחוב, הוציאו את העצבים על האויב האכזרי: המנעול של השער. הם שברו וכיסחו את המנעול... אולם דיירי הבנין הסמוך דאגו למנעול חדש. אופוזיצית חסימת השביל חיבלה גם במנעול הזה... וכן בכמה וכמה מנעולים נוספים שהוחלפו בזה אחר זה. הזעם והשנאה תפחו כגידול ממאיר בשני ה"מחנות", תוך כדי משחק מלוכלך.

לאן כל זה מוביל?

לבית המשפט כמובן...


פרק ב':
הגשנו תביעה נגד הבניין הסמוך, אני הייתי זה שהוביל את המהלך ופנה לעו"ד. שכרתי את הטוב שבטובים, היושב בלשכה מפוארת בראש מגדל יוקרה, וממשרדו שמשקיף על כל העיר ועל הים התיכון יצאה תרועת המלחמה. אולי יותר קל לצאת למלחמה כשמסתכלים מחלון ענק כזה בקומה 26 - והרחובות, הבתים והעיר כולה נראים כצעצועי לגו. אי אפשר לזהות דמויות-אנוש, הכל הפך באותו רגע עבורי למין משחק מונופול דורסני.

כך מצאנו עצמנו חבורת שכנים ואני בראשם - אל מול תביעת נזיקין שהתנהלה בבית המשפט המחוזי, עם עורכי דין וגלימות ודיונים ו...כדור השלג המשפטי החל להתגלגל...

נאלצנו לשלם הוצאות משפט כבדות (בגלל שהשופט דחה צו מניעה שביקשנו להוציא), בנה של אחת הקשישות - בהתקף זעם קשר את השער הארור לרכבו הכבד, ומשך אותו בפראות. השער נעקר ממקומו. הוגשה נגדנו תלונה במשטרה מצד תושבי הבניין הסמוך, ואם חשבנו שגרוע מזה כבר לא יכול להיות - הסתבר שטעינו. קשה לתאר את כמות השנאה והאלימות שעברה לגור ברחוב שלנו.

בתוך תוכי תמיד הרגשתי קצת כמו איזה "רובין הוד". הרגשתי שזו מלחמת-מצווה, שאני לוחם למען הזקנים, החלשים... מה לעשות שהצדק גובה פה מחיר של אלימות?

"אני לא זה ששמתי שם את השער והתחיל את מעגל האלימות" אמרתי למצפוני ולכל מי שהקשיב, כדי שאצליח להמשיך לישון בשקט.



פרק ג':

והנה, התחילה עוד שנת לימודים.

בגן הילדים, נדהמתי לגלות את בתי בת ה-4 משחקת עם בתו של האויב הראשי, ראש-וועד השכנים מהבניין הסמוך שאחראי לשער המקולל!

"מה עושים?" שאלה אשתי. הקטנטנות הפכו לחברות טובות כבר בשבוע הראשון של הגן, ולא מבינות למה ההורים "ברוגז". באמת לך תסביר לבתך שאתה לא רוצה ששיר החברה החדשה שלה תבוא לשחק אצלכם בבית, כדי שההורים של שיר לא יצטרכו לאסוף אותה בסוף היום...

לראות שוב ושוב את הילדות משחקות יחד עשה לי משהו. לראשונה ספק החל לקנן בליבי ורציתי פתרון אנושי יותר לפרימת התסבוכת. אומנם אני מוביל מזה שנתיים מאבק "צודק" מול "אנשים גסי לב ואטומים", אני מוציא הון של כסף על עורכי-דין ואין לי שום כוונה לצאת פראייר ולהפסיד פה... אבל פתאום לבי אמר לי שמספיק עם העצות של ההוא עם הגלימה מקומה 26.

"איך אני, אדם שכל כך אוהב לעזור לאנשים למדתי לשנוא כל-כך טוב? מה לי ולגועל-נפש מסוג זה?"

סיפרתי בקצרה על הבעיה לחבר בעבודה, ולמחרת הוא הביא לי מתנה – ספרון שנקרא הדרך אל האושר ® מדריך הגיוני לחיים טובים יותר. הוא אמר שזה ספרון חכם שעוזר בנוגע לבעיות שונות וגם בפתירת קונפליקטים בין אנשים. "יאללה, מה יש לי להפסיד?" חשבתי, והתחלתי לקרוא את הספרון.

מצאתי בפרקים 19-20 את קצה החוט שחיפשתי. מדובר היה בשני כללים פשוטים בתכלית, האחד "השתדל שלא לעשות לאחרים מה שלא היית רוצה שהם יעשו לך" והשני משלים אותו בהיבט החיובי "השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יתייחסו אליך" :

"רק קדוש היה יכול להעביר את חייו מבלי לפגוע, ולו פעם אחת, באדם אחר. אך רק הפושע פוגע בזולתו ללא מחשבה שנייה."

בעזרת הקריאה דברים החלו להתבהר עבורי, ולמרות שהיה לי קשה להודות שגרמתי בהובלת המאבק להרבה רגשות שליליים ופגיעה מיותרת... ראיתי שזו האמת.

"לפחות לפי הטקסט הזה אני לא פושע, כי הנה אני עסוק במחשבה השנייה..." ניחמתי עצמי, והמשכתי לקרוא: "... הרס חייו של אדם אחר יכול להרוס את חייך..."

חשבתי על ההרס שגרמתי מבלי שהתכוונתי: ההוצאות הכספיות שהבאתי על משפחתי ועל דיירי הרחוב, חשבתי על שעות העבודה שבוזבזו בהליכה לבתי-המשפט, על הזמן שהוקדש למלחמה במקום ליצירת עתיד, חשבתי על הילדה שלי שמנעתי ממנה לפתח חברות, על כמות האנרגיה ששנתיים אני ושכני שרפנו על משהו שאולי אפשר היה לפתור בדרך אחרת? האם באמת עזרתי בצורה הזו לפולה ולשאר הקשישים?

המשכתי לקרוא ולהסתכל על התסבוכת כאשר פיסקה בפרק הסיום, "סוף דבר" ריגשה אותי:

אדם יכול להרגיש שהמצב כעת הוא כזה שכבר מאוחר מדי לעשות משהו, שהדרך שמאחוריו היא כה משובשת, עד כי אין סיכוי להתוות דרך עתידית שתהיה שונה במשהו: תמיד יש נקודה בדרך שבה אדם יכול להתוות לו דרך חדשה. ולנסות ללכת בה. לא קיים אדם שאינו מסוגל ליצור התחלה חדשה. ....

אם אדם שומר על שולי הדרך, הוא לא יוכל לטעות בהרבה. התרגשות אמיתית, אושר אמיתי וחדווה אמיתית נובעים מדברים אחרים, לא מחיים הרוסים." ...

חשתי פתאום שאני יודע מה אני רוצה. אם כי... אינני יודע איך עושים את זה... איך פתאום משנים הכל ב-180 מעלות?
התשובה באה תוך כדי תנועה, באופן לא מתוכנן בדיון שחל בביהמ"ש באותו שבוע.

ישנם עוד שני פרקים להמשך הסיפור הזה...
אם ברצונך לקבל אותם שלח/י כעת בקשתך במייל חוזר!

(הסוף מפתיע!)