המשחקים של פעם
לפני שמשחקי המחשב והאינטרנט כבשו את הזמן הפנוי של הילדים, היינו יוצאים ומשחקים בסימני דרך, 4 מקלות, גוגואים וגולות
מתוך נוסטלגיה אונליין
גוגואים
בתוך פרי המישמיש הכתום נחבא לו הגלעין החום, או כמו שקראו לו אז: גוגו. היינו אוספים את הגוגואים בלהיטות, שמים אותם על נייר עיתון בשמש ונותנים להם להתייבש. לאחר מכן שמים אותם בכיסי המכנסיים הקצרים, כשהמהדרים היו מקפלים את כפל המכנסיים הקצרים כפל כפול, כך שהכיס בלט החוצה, ומראהו התפוח בגוגואים בלט לעין כל. המשחק בגוגואים היה די פשוט: כל המשחקים נעמדים מול קיר, כל אחד זורק בתורו גלעין אחד, וזה שהגיע הכי קרוב לקיר לוקח את כל שאר הגוגואים.
גולות
המשחק האולטימטיבי בתחום משחקי החצר: הגולות היו עשויות זכוכית צבעונית, והיינו מחזיקים אותן בכיס המכנסיים הקצרים. הן היו משקשקות ביניהן תוך כדי הליכה, וככל שהרעש היה גדול יותר - כך גאוותו של ההולך התעצמה. הגולות נקראו בחיפה בלורות, בתל אביב בנדורות ובירושלים ג'ולות. הגולות עצמן נחלקו לסוגים שונים בעלי שמות משונים כמו, חלנגית, פצוצה, מעושנת, פרפרית, ראסית, בומבילה, קטינה, נחשית ועוד.
סימני דרך
משחק ששילב הרפתקה עם ניחוח של צבאיות: מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצה ראשונה יוצאת לדרך ובורחת מהקבוצה השנייה, ומסמנת את מסלול בריחתה עם גיר, בכל מיני סימונים מוסכמים. הקבוצה השנייה יוצאת לדרך כמה דקות לאחר שהקבוצה המסמנת יצאה, ומטרתה היא למצוא את הקבוצה הראשונה שיושבת וממתינה במחבוא כל שהוא.
סימני דרך
משחק ילדים המיועד לשני משתתפים לפחות ומצריך גיר, אף כי השימוש באבן-גיר נפוץ יותר. המשתתפים מתחלקים לקבוצה בורחת וקבוצה רודפת. אם יש מעט משתתפים, מספיק שחקן אחד בקבוצה הבורחת. הקבוצה הבורחת מתחילה לנוע, בעוד הקבוצה הרודפת ממתינה (נותנת "פור"). הקבוצה הבורחת מסמנת חיצים על המדרכה, אשר מסמנים את נתיב הבריחה שלה. על הקבוצה הרודפת לאתר את החיצים ולהשיג את הקבוצה הבורחת.
ניתן לראות משחק זה כגרסה מפושטת של משחק "חפש את המטמון".
חמש אבנים
משחק זריזות ידיים שהיה משוחק עם חמש אבנים קטנות, ולאחר מכן עם חמש קוביות מתכת קטנות. למשחק היו שתי גרסאות, קשה יותר שנקראה "ירושלמי", וקלה יותר שנקראה "תל אביבי". למשחק היו מספר שלבים, כל שלב נקרא היה "קון", קון ראשון, קון שני וכן הלאה. במשחק היה צריך לבצע כל מיני פעולות עם האבנים בדרגות קושי הולכות וגוברות.
קלאס
משחק בו מציירים על המדרכה מסגרת עם משבצות בתוכה, ודוחפים בעזרת הרגל חתיכה של אבן מרצפת (אבן קלאס) ממשבצת למשבצת, על פי סדר קבוע מראש. אם בהחלקת האבן היא הייתה עוצרת על הקו בין משבצת ומשבצת, או יוצאת מהמסגרת או מחליקה מעבר למשבצת - המשחק נפסל, ותורו של המשחק הבא הגיע.
גומי
שני משחקים עומדים בפישוק רגליים וסביב רגלי שניהם רצועת גומי של תחתונים ששני קצותיה קשורים זה לזה. רצועת הגומי שהקיפה את שני ה"עומדים"
יוצרת מרובע, לתוכו קופצים המשחקים קפיצות שונות על פי תור. מי שאינו מצליח במשימה הופך להיות ה"עומד", ומחליף את אחד המחזיקים את הגומי על רגליהם. לאחר שגמרו כל המשתתפים לקפוץ את כל סדרת הקפיצות , מגביהים את מיקום הגומי ברגליים של העומדים, וחוזרים על כל הסדרה של הקפיצות. סדרת הקפיצות עצמה שילבה קפיצות בהן היה צריך להפגין זריזות וגמישות. למשל קפיצה מחוץ לגומי לחלקו הפנימי, קפיצה בשני רגליים על הגומי, קפיצה עם רגל אחת ועוד.
דודס
משחק אותו היו משחקים בעיקר בקיץ, שבבסיסו לקוח מהבייסבול האמריקאי. מניחים כפיס עץ על האדמה, ובעזרת מקל מכים בקצה הכפיס, כשזה קופץ לגובה מכים בכפיס למרחק. כשעלה הדבר ביד המכה הוא היה רץ במהירות רבה לאורך "תחנות" שסומנו במגרש, מתוך מגמה לחזור לנקודות המוצא עוד לפני שילדי הקבוצה השנייה תפסו את הכפיס והחזירו אותו לנקודת ההתחלה. ההורים והמורים התנגדו למשחק זה כי "זה יHכנס לעין ותתעוור". בירושלים קראו למשחק הזה "אלאם, סאלאם, בוליק", בחיפה "הקפות" ובבאר שבע "טירו".
4 מקלות
זה היה בעיקר משחק בנים (שקראו לו גם "צעדים גדולים") שמזכיר את רעיון הקפיצה המשולשת באתלטיקה: מניחים ארבעה (או שלושה בגרסה הקלה יותר) של מקלות על האדמה ברווחים קבועים ביניהם והמשתתפים רצים וקופצים מעל המקלות. לאחר שכל המשתתפים ביצעו את הקפיצה, מרחיבים את הרווחים בין המקלות, וכך הלאה עד שמתחילים להיפסל, האחרון שמסוגל לבצע את הקפיצות הגדולות ביותר ולעבור את כל שטח הרווח בין המקלות - הוא המנצח.
עוד דברים של פעם
לפני המצחיה היה לנו את כובע הטמבל, ולפני שמכרו לנו מוצרים ב-9.99 היתה את האגורה שקנינו בה דברים. על אופנה, ניקיון, ביגוד ועיתונים של פעם
מתוך נוסטלגיה אונליין
אתא
מפעל ליצור טקסטיל ששמו היה ראשי תיבות של אריגי-תוצרת- ארצנו (השם ניתן על ידי ש"י עגנון). המפעל ייצר בגדי יום יום, בגדי עבודה, תלבושת אחידה לתנועות הנוער ועוד, למתלבש הישראלי של שנות החמישים והשישים, ויצג את הרוח החלוצית שנשבה במדינת ישראל המתפתחת. הצבעים השולטים היו חקי ואפור למכנסיים, כחול, תכלת ולבן לחולצות. המפעל הקים שרשרת חנויות מכירה ברחבי הארץ שנקראו "חנויות אתא" שנשאו את השם והסמל של "אתא" בגאון.
כובע טמבל
עדיין אפשר לראות אותו פה ושם, אבל בקרוב הוא ייעלם. כובע הטמבל היה הכובע האולטימטיבי בעשור הראשון והשני להיווסדה של המדינה. כולם חבשו כובע טמבל, עד כי הוא הפך להיות הסממן האופייני ביותר של הישראלי, כפי שהוא מופיע בקריקטורות של דוש, יחד עם מכנסי החאקי הקצרות, החולצה הפתוחה והסנדלים.
דן חסכן
בשנים ההן ניסו ללמד אותנו חסכנות מהי, והורינו היו מצפים מאתנו שנשלשל חלק מדמי הכיס שלנו לקופת החיסכון של "דן חסכן". לכל ילד היה פנקס
קטן עם עטיפה מפלסטיק עליה היו מודפסות כל מיני סיסמאות מבטיחות. בפנקס זה נרשמו הסכומים שחסכנו. האמת היא שההורינו סיממו אותנו עם תיאור של עתיד ורוד הצפוי לנו בעקבות החסכנות האדוקה לה נדרשנו, עתיד שבו ירכשו בעבורנו מוצרים מקופת החיסכון שלנו, חפצים ופריטים שיכולנו רק לחלום עליהם. אבל למעשה זה היה תמיד נגמר בכך שהיינו קונים מקופת החיסכון שלנו כל מיני דברים שימושיים, כמו נעליים לפסח או ילקוט חדש לבית הספר.
קופסת קק"ל
הקופסה הכחולה, זו שכולנו גדלנו עליה, הפריט שאיפשר גם לנו, הילדים, לחוש שאנחנו חלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני הגדול. ביום שישי היינו מבקשים מההורים גרוש או שניים, ובשעה היעודה היה עובר התלמיד התורן בכיתה בין כל הילדים והקופסה בידו, כל ילד היה מכניס לקופסה את המעות שהביא, וכל זאת תוך שירה רועמת של כל הכיתה: "...דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב...".
אמה
סבון לניקוי כלים של "שמן" שהיה מהפכני בהיותו נוזלי. עד אז השתמשו בסבון מוצק שבא בצורת בלוקים קטנים, היו מנקים את הכלים בחומר שנוצר מהשריית הבלוק במים. לאמה היה גם מסע פרסום קליט: "...כל אישה בוחרת אמה - כל אישה יודעת למה..".
מברשת גילוח וידית גילוח
מברשת גילוח היתה פריט חיוני לכל גבר שרצה להתגלח. היתה זו ידית קטנה אליה היתה מחוברת מברשת קטנה של שיער רך ונעים. היו מוציאים קצת משחת גילוח משפופרת אלומיניום לתוך קערית קטנה, מוסיפים מים ומערבבים עד שנוצר מרקם אחיד, אותו היו מורחים על הפנים בעזרת המברשת.
לגילוח עצמו היתה את ידית הגילוח. מדובר בידית מברזל, שהברגה בחלק העליון שלה היתה פותחת את ראש הידית, ואז ניתן היה להכניס את סכין הגילוח, להבריג חזרה את הראש, ואז ניתן היה להתחיל במלאכת הגילוח.
פליט
לפני שהיה "סנו נגד יתושים" - היה פליט. זה היה נוזל בעל ריח איום שהגיע בקופסת פח. היו מעבירים בזהירות את הנוזל מקופסת הפח למכשיר ידני שנראה היה כמו משאבה של אופניים והיה נקרא "מפלטה". המפלטה הייתה פולטת ריסוס של החומר הדוחה והמסריח, שמשום מה היה נראה שהיתושים ושאר המריעין בישין לא כל כך התרשמו ממנו...
כלבו שלום
בשנת 1965 נפתחה ברעש גדול חנות כלבו ענקית בתל אביב, שמוקמה בבנין "מגדל שלום" ונקראה "כל-בו שלום". החנות השתרעה על מספר קומות בשטח של 2,500 מ"ר ויצרה סגנון חדש במסחר בישראל בכלל ובחנויות הכל-בו בפרט.
ילקוט עור
הילקוטים של פעם היו עשויים עור. היו בהם מספר תאים, וסגרו אותם מנעול כאשר המהדרין היו נועלים את המנעול עם מפתח. בזוויות הילקוט היו פינות ממתכת שנועדו להגן עליו, אך שימשו אותנו בעיקר במלחמות הילקוטים שניהלנו מדי פעם, ולחטוף מכה מפינת מתכת של ילקוט היה ממש לא נעים...
אגורה
אחרי שגם החור של הגרוש הפך לנוסטלגיה, הופיעה בחיינו האגורה. אותו מטבע כסוף ומיתולוגי, שלא היה עגול אלא מסולסל, וזו גם היתה הייחודיות שלו. בשמנו ניתן היה לקנות באמצעות האגורה מוצרים קטנים שונים, אך לאט לאט ערכה הלך ואבד, עד שהיא הפכה פריט לאספנים. עד היום יש בבתים רבים קופסא מלאה במטבעות המוזרים האלו.
האוספים של פעם
הילדים של היום אוספים קלפים של שחקני כדורגל ופוקימונים למיניהם. פעם אספו מחזיקי מפתחות, עטיפות של מסטיקים ושנות טובות
מתוך נוסטלגיה אונליין
מחזיקי מפתחות
אוסף היסטרי של אמצע שנות השישים. כולם אספו מחזיקי מפתחות, וכל בית עסק שחשב את עצמו למשהו - הפיק לעצמו מחזיק מפתחות. הארץ מלאה מחזיקי מפתחות, מכל הסוגים והמינים והגדלים: עגולים מרובעים מאורכים ומשולשים, "פשוטים" ו"יקרים", תוצרת הארץ ולמי שהיה מזל וקשרים – היו גם מחזיקי מפתחות מחו"ל, שהכי הכי נחשבו.
עטיפות מסטיק
אוסף של בנים. הממתק העיקרי של אז היה מסטיק, ולכל מסטיק היתה עטיפה. היצרנים היו מושכים אותנו לרכוש את המסטיקים על ידי יצור עטיפות אטרקטיביות של שחקני כדורגל, שחקני קולנוע ועוד.
היו משחקים על העטיפות האלה. שניים היו מיישבים על הרצפה, מניחים ביניהם עטיפות מסטיק ומכים בעוז עם כף יד פרושה על יד העטיפה, במטרהה לגרום לה לקפץ מהדף האוויר ולהתהפך. אם הצלחת להפוך את עטיפת המסטיק של חברך - העטיפה היא שלך. אם נכשלת - התור עובר לחברך, וכך הלאה.
מפיות
אוסף שהוזן על ידי בתי עסק שונים שרצו לייצר לעצמם פרסום בעזרת מחזיק המפיות. כל מסעדה, בר, מזנון, בית מלון או בית הארחה, עיצבו לעצמם בזמנו מפית, ואת המפיות הללו היינו אוספים ללא הפסק. היו כל מיני סוגי מפיות: לבנות וצבעוניות, מנייר רגיל או מנייר קרפ עבה ומשובח, מפיות חלקות או בעלות דגמים בולטים, ועוד. המפיות "הכי נחשבות" היו, כמובן, מפיות תוצרת חוץ.
שנות טובות
לפני ראש השנה היה אפשר למצוא בכל פינה בשכונה שולחנות מתקפלים ששימשו כדוכנים לממכר שנות טובות, ובשבועות לפני ראש השנה היתה כל משפחה
עסוקה ברכישת איגרות ברכה כאלה, הכנת מעטפות, הדבקת בולים ומשלוח האיגרות.
לאחר שהסתיימו החגים היו כאלה ששמרו את איגרות הברכה וצירפו אותן לאוסף של ה"שנות טובות" שלהם. היו "שנות טובות" פשוטות, היו צבעוניות, היו יותר "נחשבות" כאלה שהיו עם "זהבים" עליהם (פתיתי זהב וכסף דבוקים על האיגרת), היו "שנות טובות" ריחניות והיו כאלה שהיית פותח אותן ולעינך היה נגלה מיצג צבעוני מקרטון. הכי הכי נחשבות היו ה"שנות הטובות" מחוץ לארץ.
המקצועות של פעם
לפני שהיה סוכן מכירות של מקררים הגיע לשכונות מוכר קרח, ולפני שתנובה מכרה לנו חלב בקרטון היה את החלבן. על המקצועות שהיו ואינם עוד
מתוך נוסטלגיה אונליין
אלטע זאכען
אלטע זאכען היה איש שעבר ברחובות על עגלה וסוס, בעיקר בשעות הבוקר, וצעק בקול גדול: "...אלטע זאכען, אלטע שיך... ", שפירושו "חפצים ישנים, נעליים ישנות". עקרת הבית היתה נכנסת עמו למו"מ נמרץ שבסופו היתה נפטרת מכל מיני חפצים מיותרים וישנים. המושג אלטה זכן הפך למטבע לשון של משהו בעל ערך נמוך או ישן ומיושן ("תזרקי כבר את השידה הרקובה הזו, אפילו אלטע זאכען לא ייקח את זה...")
חלבן
החלבן היה מגיע לדלת הדירה בשעת בוקר, נושא עמו כלי קיבול גדול ובו החלב. הוא היה מכניס לכלי כד בנפח של ליטר ושופך את החלב לכלי שהגישה לו עקרת הבית, שהיתה ממהרת להכניס את הכלי לארגז הקרח, לבל יחמיץ החלב. בשנות החמישים תנובה העבירה את שיווק החלב - לבקבוקי זכוכית. לחלבן היה מתקן ידני מפח בו היה מקום לעשרה בקבוקים, והיה צועד עם מתקן כזה אחוז בכל אחת מידיו ומציב בקבוקי חלב בפתחי הדלתות, ואוסף משם את הבקבוקים הריקים והכסף שהשאירה לו עקרת הבית.
מוכר נפט
מוכר הנפט היה מגיע רכוב על עגלה וסוס, שהומרה לאחר מכן במכונית זעירה עם מנוע של שתי פעימות, שבחלקה האחורי היה המיכל בו היה הנפט. בחלק האחורי של המיכל היה תלוי על ברז הנפט מיכל נחושת ענק. מוכר הנפט היה מניח את המיכל תחת הברז, פותח את הברז ושצף של נפט היה ממלא את המיכל, ממנו היה מעביר לג'ריקנים של עקרות הבית, ומשם לתנורי הפיירסייד שהיו מחממים את הבית.
מצחצח נעליים
מצחצח הנעליים היה יושב בקרנות הרחוב, במקומות בהם היה עובר קהל רב, לפניו תיבת עץ ובה מספר תאים, ובהם מברשות נעליים, משחות נעליים בצבעים שונים וסמרטוטים. במרכז התיבה היה מקום מוגבה מעט עליו היה מניח הלקוח את רגלו ואז מצחצח הנעלים היה מורח שכבה הגונה של משחת נעליים ומתחיל להבריש את הנעל בעזרת שתי מברשות, במהירות רבה. לא ברור מדוע מקצוע זה נחשב היה נחות מכל שאר המקצועות, אבל האיום של האימהות שלנו היה "...אם לא תלמד - בסוף תהיה מצחצח נעליים...".
משחיז סכינים
משחיז הסכינים היה מגיע לשכונה רכוב על אופניים, ועד שגמר להתקין את עצמו היו מתקבצות לידו עקרות הבית, כל אחת מביאה איתה את הדורש השחזה. הוא היה מעמיד גלגל גדול שהיה מחובר לפדאל (דוושה) אותה הפעיל בלחיצה קבועה ע"י רגלו, דבר שגרם לאופן אליו היה קשור סרט השחזה להסתובב במהירות. אז היה מקרב לסרט ההשחזה את הכלי שדרש השחזה ולוחץ קלות את להב הסכין את מול סרט המשחזת המסתובב במהירות, דבר שגרם לשפע של ניצוצות להינתז, לצהלת הילדים הרבים שהתקבצו במקום.
מוכר קרח
מוכר הקרח היה מגיע לשכונה, מצלצל בעוז בפעמון נחושת ענק, וצועק בקול גדול: "קרח, קרח". הוא היה מניף מוט ברזל עם שפיץ מעוקל וגורר מתוך העגלה בלוק קרח אותו היה מניח בחלקו האחורי של כלי הרכב. אז היה מוציא מחגורתו דקר פלדה, ובעזרת מספר תנועות נמרצות היה מבתר את הבלוק לחלקים, כאשר הילדים סביב העגלה מתחרים בניהם מי יתפוס יותר חלקיקי קרח שניתזו מהבלוק, אותם היו מכניסים מיד לפה ונהנים מהמגע הקריר.
המכוניות של פעם
לפני שעל הכבישים המהירים של הארץ נעו סובארו, מאזדה וכל שאר המכוניות מהמזרח הרחוק, היתה לנו סוסיתא כחול לבן וגם ויליס, ולארק וקונטסה
מתוך נוסטלגיה אונליין
ויליס
לפני שחרשו את כבישי ארצנו ה"פאג'רו" וה"לאנד-רובר" ושאר רכבי השטח המפוארים שהפכו את בעליהם ל"ג'יפולוגים", היה הויליס הטנדר הפופולארי בארץ, בשנות החמישים והשישים.
סוסיתא
הסוסיתא היתה מכונית שהורכבה בישראל על ידי מפעל "אוטוקרס" בטירת הכרמל. זו היתה זו מכונית בעלת מרכב מפיברגלס במספר דגמים: היתה הסוסיתא הפרטית עם שתי דלתות שנראתה כמו קופסה ואכן כונתה כך, והיתה הסוסיתא סטיישן שהפכה להיות חביבתן של אינסטלאטורים, מרכיבי תריסים ושאר בעלי מלאכה למיניהם. היתה גם סוסיתא טנדר בעלת קבינה מקדימה וארגז מאחור.
לארק
הלארק היתה מכונית הפאר של שנות השישים. מדובר במכונית שיוצרה על ידי מפעל סטודבייקר בארה"ב והורכבה על ידי מפעל ההרכבה של "קייזר אילין תעשיות" בחיפה. הלארק היתה מכונית מרווחת ומפוארת שהפכה להיות חביבתן של בעלי המעמד העליון ואלופי צה"ל. היה לה מנוע בעל עוצמה אדירה, שברבות הימים, ולאחר שירדה מגדולתה, גרם לכך שהלארק הפכה להיות חביבתן של נהגי השודים.
קונטסה
הקונטסה ("הנסיכה") החליפה נסיכה אחרת - את ה"דופין", כמכונית המשפחתית הפופולארית בישראל. הקונטסה נכנסה לשוק לאחר שחברת "רנו", יצרנית הדופין שהעניקה זיכיון להרכבת המכונית בארץ - ביטלה את הזיכיון בעקבות כניעתה לחרם הערבי. הקונטסה הייתה מכונית יפנית בעלת 4 דלתות ומנוע אחורי, שהורכבה ב"קייזר אילין תעשיות".
מונית (דה סוטו וגם צ'אקר)
הדה-סוטו היתה המונית של הימים ההם, לפני שהמרצדס הפכה להיות המכונית המועדפת על בעלי המוניות. זו היתה מכונית גדולה שבארצות הברית, ארץ מוצאה, הייתה "פרייבט", וכאן היא הפכה להיות מונית. לדה-סוטו היה עיצוב מעוגל, להבדיל מאחותה הצ'אקר הקופסתית. הדה-סוטו היתה בעלת מושבים רחבים והיא גמעה את המרחקים בין תל אביב וחיפה או ירושלים, שמשום מה בזמנו נראו הרבה יותר גדולים מאשר היום.
הצ'אקר הייתה מונית שצבעה היה שחור או לבן, והמבנה שלה היה קופסתי, בשונה מאחותה ה"דה סוטו" שלה היה מבנה מעוגל.
הטעמים של פעם
לפני שהיה יופלה ודנונה היתה לנו את הלבניה, ולפני ששתינו דיאט קולה לימון, שתינו פשוט גזוז. טעם של פעם
מתוך נוסטלגיה אונליין
ארטיק
איפה הוא, איפה הוא הארטיק הנפלא הזה, ולמה הפסיקו ליצר אותו? היה זה ארטיק וניל בעל מבנה של תיבה, כאשר את המרקם הפנימי הנפלא של הגלידה וניל עטף שוקולד מעולה ופריך. לאחר שנים הוציאה חברת "ארטיק" מהדורה משופרת: היה זה "ארטיק לוקס", שבשונה מקודמו בעל מבנה התיבה היה הלוקס גדול יותר ובעל מבנה מוארך ומעוגל בחלקו העליון. שם, בחלקו העליון חיכתה הפתעה מתחת למעטה השוקולד - היו אלה קליפות של תפוזים וחלקיקי אגוזים טעימים להפליא.
טמפו
המשקה התוסס המועדף על ידי רוב הציבור בשנות החמישים והשישים. הבקבוק היה בעל עיצוב עגלגל שניסה (וגם הצליח) לחקות חמוקי נערה, והיה נוח במיוחד לאחיזה. "טמפו" ייצר מספר טעמים אך הטעם המנצח היה הלימון, שנמכר בבקבוק שקוף לחלוטין, כאשר הפרסומת תאמה את עיצובו וטעמו: "המשקה הזך - בבקבוק הצח".
לבניה
הלבן של אז שווק בצנצנות קטנטנות שנקראו "לבניות" והטעם היה אלוהי. שימוש נוסף שעשו בלבן בזמנו - מלבד אכילה - היה במקרה של שיזוף יתר בים. אז היתה האמא משכיבה אותנו על הבטן, מביאה לבניה מארגז הקרח ומורחת את הלבן הקר על הגב שלנו, לקול צעקות של מחאה.
גזוז
פעם הגזוז היה המשקה הקל האולטמטיבי. הוא נמכר בקיוסקים, והכיל תמצית של מיצי פירות שונים וסודה. היית מבקש גזוז מבעל הקיוסק, זה היה
לוקח כוס זכוכית, הופך אותה, משקע אותה בתוך שקע שהיה בדלפק השיש ולוחץ. היה נשמע פססססס ארוך ושרקני. היה זה פטנט ייחודי לשטיפת כוסות, כאשר הייתה מתבצעת הלחיצה היו יוצאים מים מותזים ורוחצים את הכוס. אחר כך המוכר הושיט ידו לעבר אחד הבקבוקים הצבעוניים שהכילו את הסירופים השונים, ולוחץ על ה"פומפה" (משאבה) בבקבוק בו הטעם שבחרת. היה לימון , היה פטל והיה גם "גזוז מעורב"- חצי לימון וחצי פטל.
מסטיק עלמה
לפני שהיה מאסט ואורביט, היה לנו את מסטיק עלמה של עלית. הוא הופיע באריזות צהובות (בטעם לימון) ירוקות (בטעם מנטה) ואדומות. על חפיסות המסטיק היתה דמות של עלמה (עוד מלה שנעלמה מהלקסיקון) בפרופיל, שהיא היתה הסיבה לשמו של המסטיק. מהאריזות נדף ריח חריף וטוב של הטעמים, אלא שהבעהי היתה שברגע שהכנסת אחד כזה לפה, הטעם נעלם לאחר זמן קצר.
אביזרי בית של פעם
לפני שהיתה מכונת כביסה השתמשנו בפיילה ובקרש; לפני מערכת הסטריאו והדיסקים שמענו בפטיפון תקליטי ויניל, ולפני הסלולרי השתמשנו בטלפון חוגה
מתוך נוסטלגיה אונליין
ארגז כלי תפירה
ארגז כלי התפירה היה קופסת מעץ שהיתה לכל אימא, בתקופה ששום דבר לא נזרק והיה צורך לתקן, לתפור ולהטליא. לארגז היתה גולה מעץ צמודה לדופן, אחת כזאת מכל צד, וכשהיו מושכים את הגולות הללו היה הארגז נפתח כמו אקורדיון וממנו היו נשלפות מספר מגירות עץ, שהכילו חוטי תפירה במבחר צבעים, כפתורים מסוגים וגדלים שונים, סיכות ומחטים, רוכסנים קרסים לולאות גומי לתחתונים, אצבעון סרט מדידה מבד ועוד ועוד.
טלפון חוגה
הטלפון של פעם, שצריך היה לחכות שנים כדי לקבל קו בשבילו, היה עשוי מבקליט שחורה ועבה, כבד ובעל אפרכסת גדולה ומגושמת.
כדי לחייג היה צריך להכניס את האצבע בחור של הספרה הראשונה במספר אליו רצית להתקשר, לסובב את החוגה עד שהיית מגיע למעצור בו הייתה עוזב את החוגה וזו הייתה חוזרת למקומה, וכך הלאה עם שאר המספרים. זה היה מסובך לעומת היום, לקח זמן, אבל זמן היה בשפע...
מטחנת בשר
במטבחים רבים הייתה מטחנה, ששימשה לטחינת בשר. היא היתה עשויה מברזל עבה כשבצידה מנואלה ידנית שעקרת הבית היתה מסובת במקביל להצבת הבשר בראש המטחנה, שהיה נבלע עם סיבובי המנואלה עד שהאמא המאושרת קיבלה בשר טחון, והילדים קיבלו בסופו של דבר קציצות.
מכונת תפירה ידנית
בהתחלה היו אלה מכונות תפירה כבדות ומסורבלות, שפעלו ידנית (או יותר נכון רגלית), על ידי דוושה שהיה בחלק התחתון שלהן. הדיווש היה מניע במהירות סרט עור שהיה מחובר לגלגל בחלקה העליון של מכונת התפירה, וזה היה מסובב במהירות רבה גלגל קטנטן, שהיה מפעיל את מחט התפירה מעלה מטה, הלוך ושוב במהירות רבה. לאחר מכן יוצרו מכונות תפירה שפעלו על חשמל, והיו כאלה שהותקנו בתוך רהיט מיוחד שנקרא "שולחן למכונת התפירה".
עששית
נקראה גם "פנס לוקס". מדובר במתקן תאורה, שבתוכו הייתה מעין גרב ארוגה, שהיו מנפחים כמו פרימוס ומדליקים את הגרב. האור היה חזק במיוחד. הפנס פעל על נפט או בנזין ושימש גם את הדייגים בסירות הדיג וגם כתאורה לסוכות האבטיחים.
תקליטים ופטיפון
לא לכולם היו תקליטים, כיוון שבשביל להאזין להם היה צריך לרכוש פטפון, וזו היתה הוצאה לא קטנה. אך ככל שעברו השנים היה אפשר לראות יותר ויותר מהתקליטים הללו בבתים. התקליטים היו עשויים מחומר פלסטי שחור שנקרא היה "בקליט".
התקליטים הראשונים היו כבדים וקשיחים. הראשונים סבבו במהירות של 100 סיבובים לדקה אבל אלה הוחלפו במהירות על ידי "תקליטי 78". אם במקרה נשמט תקליט כזה מידך, רב היה הסיכוי שהוא יתנפץ על הרצפה.
לאחר זמן שיכללו את שיטת הייצור של התקליטים, והחדשים נקראו "תקליטי 33 " והיו עשויים מבקליט דקה יותר וגמישה. תקליטי ה-33 באו עם לוגו של "היי פידלטי" שהבטיח איכות ללא תחרות. והיו גם תקליטים קטנים של שיר או שניים שנקראו "תקליטי 45".
פטיפון
מכשירי פטיפון עצמאיים האו בתוך קופסאות מגושמות. כדי לשמוע דרכם היה צריך לפתוח את הקופסה ולחבר חוט מחלקה האחורי לנקודה כלשהי בחלקו
האחורי של הרדיו. הפטיפון היה מנגן והמוסיקה היתה נשמעת דרך הרמקולים של הרדיו. היו גם פטיפונים ניידים שבעליהם היו פופולריים במיוחד בקרב החבר'ה, כי תמיד היה אפשר לסמוך עליהם שיביאו את הפטיפון למסיבה, אם לבעל המסיבה לא היה מכשיר פטפון משלו. הפטפון הנייד היה ממוקם בתוך תיבה בעלת ידית נשיאה. כאשר היו מפרקים את מכסה התיבה היה מתברר שהמכסה הוא לא רק מכסה, אלה גם רמקול, איזה פלא....
פיילה וקרש כביסה
הפיילה הייתה כלי קיבול למים, שטוח ורחב עשוי מפח. בשל גודלה היו מחזיקים את הפיילה תלויה על וו, בחלקו החיצוני של מעקה המרפסת. לפיילה היו מספר שימושים: הראשון והחשוב היה לכביסה. היו מעמידים את הפיילה בזהירות על מתקן בעל שלוש רגליים שנקרא דריי-פוס, תחתיו הניחו את הפרימוס. ממלאים מים ומרתיחים לכביסה לבנה. הפיילה גם שימשה ככלי לרחצה לילדים וגם כבריכה לילדים הקטנים בימי הקיץ החמים, והיה לה שימוש גם במסיבות: מכניסים לתוכה בקבוקי משקה קל ובירות ובניהם חתיכות של בלוקים של קרח לקירור.
קרש הכביסה היה לוח עץ (ולאחר שנים ייצרו אותו גם מאלומיניום). הלוח היה גלי לכל אורכו והמכבסת הייתה משפשפת את הכביסה אל מול המשטח הגלי, דבר שעזר להוריד את כתמי הלכלוך. הקרש הועמד בתוך הפיילה שהיתה מלאה במי סבון, לא לפני שהכביסה הורתחה תחילה בדוד המים שרתח מעל לפרימוס. בעזרת מלקחיים מעץ, הוצאה הכביסה מהדוד והועברה לפיילה ושם כובסה בעזרת שפשופה וחיבוטה בקרש או בפח הגלי.
פרימוס
הפרימוס היה מיכל מתכת שמנמן ששימש להרתחת מים, בעיקר לכביסה. המיכל היה עומד על רגליים דקות ומעליו היה המבער, סביבו מסגרת מתכת עליה היו מניחים את הכלי ועל המבער עצמו היו שופכים קצת ספירט. מתוך המיכל השמן של הפרימוס הייתה בולטת ידית כמו ידית של משאבת אופניים, שאותה היו דוחפים בכוח כמה פעמים ויוצרים לחץ בחלקו הפנימי של המיכל. הלחץ היה גורם ללהבות האש לפרוץ מראש המבער בעוצמה.
סיפולוקס
הסיפולוקס היה מיכל סודה אטום ממתכת, בצבע אפור או כסוף. ראש הסיפון היה מתברג החוצה, ואז ניתן היה למלא את הסיפון במים ולהבריג בחזרה את הראש. לאחר מכן היו מכניסים מיכל גז קטן לידית קטנה אדומה וחלולה, מחברים אותו לנקודת הזנה בראש הסיפון, ומסובבים. המהדרין היו מלווים את הפעולה בניעור רציני של הסיפולוקס "כדי שהגז יתערבב טוב יותר עם המים". לבסוף היו מבריגים את המיכל החוצה, הוא היה משמיע נפיחה קלה כתוצאה מהשתחררות עודפי הגז והסיפולוקס, היה מוכן לאספקה של סודה תוצרת בית.
הסיפולוקס הפך ללהיט מיד עם הגיעו לשוק, והוא היה במשך שנים המתנה האולטימטיבית לחתונה
מקרנת שקופיות
הכלי המעצבן הזה היה עונש שלא היה כתוב בתורה. לכל אחד היה איזה קרוב משפחה רחוק, שהיה מצלם שקופיות בכל הזדמנות, ומדי פעם היה מאלץ בלחץ פיזי מתון את קרוביו להגיע אליו באחד מערבי השבוע, ולצפות ב"שקופיות הנהדרות" שצילם. היו מכבים את האורות ומפעילים את מקרנת השקופיות שהכילה מחסניות של עשרות שקופיות.
זמן לא רב לאחר שהשקופיות החלו לרוץ, כל הנוכחים היו מתחילים לנמנם ורק אוושתה של המכונה השולפת ודוחפת שקופיות המשיכה לרחף בחלל, מלווה בתיאורים נלהבים של המארח.
רדיו מנורות
הרהיט המרכזי בסלון לפני בואה של הטלוויזיה. הרדיו היה גדול ומגושם, חזיתו היתה למעשה ריפוד שמאחוריו התחבא הרמקול, כשבאמצע הריפוד היתה עין מזכוכית, שדמתה לגולה גדולה, שסימנה אם מחוג הרדיו נמצא על התחנה. בעת העברת תחנה העין היתה ממצמצת.
בחלק התחתון של חזית הרדיו היתה פלטה מזכוכית, ועליה היו מסומנים קווים ולאורכם שמות של כל מיני ערים בעולם, כשהכוונה היתה שבעת כיוון מחוג הרדיו ליד שם העיר - היית שומע. את תחנת הרדיו של אותה העיר. אבל זה לא כל כך עבד, והיינו שומעים בעיקר את קול ישראל ואחר כך גם את רדיו רמאללה.
מיטת סוכנות
לפני שהיו מיטות מתכוונות על חשמל, היו מיטות סוכנות. הן היו בעלות מסגרת ברזל כבדה, שלאורכה היו רצועות מתכת דקות ששימשו כבסיס עליו הונח המזרון שהיה ממולא עשב ים דמוי קש. רצועות המתכת היו מתחברות למסגרת המתכת בעזרת חוליות וקפיץ. החוליות האלה הן החוליות שבהן השתמשנו כתחמושת ברובה החוליות, לירי על יונים ושאר "מעשים טובים" שכאלה.
מחבט לשטיחים
חובט השטיחים היה בעל ידית ארוכה וראשו היתה מקלעת של במבוק דק ומעוקל. עקרת הבית היתה מגלגלת את השטיח הכבד, מניפה אותו על כתפה ומוציאה אותו למרפסת. אחר כך היתה משעינה את השטיח על המעקה, חצי בחלק הפנימי וחצי בחלק החיצוני של המרפסת, מתכופפת כלפי חוץ וחובטת נמרצות בשטיח, תוך יצירת רעש עצום שאי אפשר היה לטעות בו. לאחר מכן היא היתה מחליפה צד, ממשיכה לחבוט בשטיח האומלל עד שיצא כל האבק וגם הנשמה...
תנור נפט של פרידמן
הפיירסייד היה תנור חימום של האחים "פרידמן" מירושלים, שהיה כמעט בכל בית. בחלקו האחורי היה מיכל קטן לתוכו היו שופכים את הנפט. הנפט היה זורם לאיטו מהמיכל לעבר סרט בד בלתי מתכלה שהיה בחזיתו, שהיה נספג בנפט. או אז היו מקרבים גפרור לסרט שהיה נדלק ומפיץ חום לעבר חלקו הקעור של התנור שהיה עשוי ממתכת מבריקה, ומשם היה מוקרן החום בחלל החדר.
כל שיטת הדלקת התנור הזה דרשה מיומנות ייחודית. בדרך כלל היו מדליקים את התנור בחדר המדרגות, כיוון שבדקות הראשונות להפעלתו הוא היה מדיף ריחות איומים.