למה התור לשירותים ציבוריים לנשים, ארוך כל כך?
כשאת צריכה להיכנס לשירותים ציבוריים, בדרך כלל תמצאי את עצמך מגיעה לתור ארוך של נשים, ואז את מחייכת חיוך נבוך ונעמדת בקצה התור. כשסוף סוף מגיע תורך, את מתקרבת מתכופפת ומחפשת לפי הרגלים המבצבצות את התא הפנוי, אבל הכול תפוס.
לבסוף דלת נפתחת, ואת ממהרת פנימה כשאת כמעט מפילה את האישה שעוזבת את התא. עכשיו כשאת בפנים , את מגלה פתאום שהדלת לא ננעלת כי המנעול שבור. לא משנה, הציפייה הייתה ארוכה כל כך שאת כמעט משתינה בתחתונים.
המיתקן שבו אמורות להיות אסלוניות (קרוב לודאי הומצא ע"י אחת האמהות ) כדי לרפד את מושב האסלה, ולהגן עליך מפני חיידקים, זמין אבל ריק.
המתלה שבדלת, אילו היה שם, שבור.אז בזהירות את תולה את התיק על צווארך, ( אמא הייתה מתהפכת בקבר אם היית מניחה את התיק על הרצפה) מורידה את התחתונים, ונכנסת לפוזיציה שגורמת לשרירים של ירכייך לרעוד ברעד בלתי נשלט. את מתה לשבת אבל מאחר שלא ניקית את מושב האסלה, ולא הנחת עליו נייר טואלט, את נשארת בעמדה הכמעט יושבת. כדי להסיח את דעתך מן התנוחה הלא נוחה ומרגלייך הרועדות, את מושיטה יד אל מתקן נייר הטואלט שמתגלה כריק. בראשך את יכולה לשמוע את קולה של אמא אומר: "יקירתי, לו ניסית לנקות את מושב האסלה היית מבחינה בודאי שאין נייר טואלט".
ירכייך מגבירות את הרעד, ואז את נזכרת בטישיו הקטן שבו קינחת את אפך אתמול, זה שנמצא עדיין בתוך התיק (שכרוך על צווארך), שעכשיו את צריכה להחזיק, לפתוח ולהשתדל לא לחנוק את עצמך בו זמנית.
הטישיו המיוחל, הקטן יותר מציפורן האגודל שלך, נמצא. ואז פתאום מישהי פותחת את הדלת, שאינה ננעלת. הדלת נתקעת בתוך התיק שלך, שתלוי על צווארך מקדימה, ואז את עם התיק שלך מועדים אחורה לכיוון הניאגרה.
"תפוס" !!! את צועקת, בעוד את מנסה לדחוף את הדלת, ומפילה תוך כדי כך את הטישיו הקטן והיקר לתוך שלולית על הרצפה, כשאת מאבדת בבת אחת את שיווי המשקל ונופלת ישר על מושב האסלה, שהוא רטוב כמובן, נאחזת בכל כוחותייך ויודעת שזה מאוחר מידי.
התחת הערום שלך בא במגע עם כל סוגי החיידקים שאפשר בכלל להעלות על הדעת, וכל זה בגלל שלא שמת נייר טואלט על מושב האסלה מלכתחילה, לא שהיה שם נייר, גם אם היית משקיעה זמן לנסות.
ואת יודעת שאמא שלך מנוחתה עדן תהיה מאוד מאוכזבת. כי התחת העירום שלה מעולם לא נגע במושב של אסלה בשירותים ציבוריים, "ואת בטוח יודעת איזה מחלות אפשר לקבל שם". בינתיים כשמוחך שקוע במחשבות על אמא,החיישן האוטומטי מאחורי האסלה, מבולבל מכל מה שקורה , נשטף בזרם מים אדיר בתוך הצד הפנימי של האסלה ומתיז כמות נכבדה של מים על הישבן שלך, ובמורד הרגליים לתוך הנעליים. שטף המים איכשהו מושך הכול בכוח כזה, שאת נאחזת במתקן של נייר הטואלט הריק, מפחד שהמים ישטפו אותך איתם.
בשלב זה, את מוותרת. את רטובה כולך מן המים שהשפריצו, ומותשת לחלוטין את מנסה להתנגב עם נייר של סוכרייה שבמקרה מצאת בכיסך. ואז את גוררת את עצמך החוצה אל הכיורים. את לא מצליחה להבין איך פועל הברז עם החיישן האוטומטי, אז את מנגבת את הידיים עם מגבת נייר משומשת שמ
צאת שם, ויוצאת כשאת עוברת את תור הנשים שמחכות שם. את כבר לא מחייכת אליהן בנימוס.
ואז מישהי בסוף התור מצביעה על נייר טואלט שנדבק לסל לסוליה של הנעל, (איפה זה היה כשהיית צריכה אותו?). את תולשת את הנייר מן הנעל, דוחפת אותו לידי האישה ואומרת בנעימות:" קחי, אולי תזדקקי לזה."
ואז את יוצאת ופוגשת את בעלך אהובך, שמזמן כבר נכנס, השתמש ויצא משירותי הגברים.
מוטרד הוא שואל: "מה לקח לך כל כך הרבה זמן? ולמה התיק שלך תלוי על צווארך?"
קטע זה מוקדש לנשים באשר הן, שצריכות להתמודד עם שירותים ציבוריים.
סוף סוף יבינו הגברים למה זה לוקח לנו הנשים כל כך הרבה זמן בשירותים, וזה מסביר גם למה אנחנו הולכות לשירותים בזוגות. זה כדי שהחברה תהיה שם כדי להחזיק לך את הדלת, להחזיק לך את התיק, ולהשחיל לך נייר טואלט מתחת לדלת.