לפעמים אנו תורמים תרומה צנועה לאחד מארגוני הסיוע ומשקיטים את מצפוננו. השנה עלינו לשאול את עצמנו אם אמנם עשינו כל אשר בידנו
מספרים על הצדיק רבי חיים מצאנז, שכאשר גברה המצוקה הכלכלית והחריף העוני, עלה בשבת הגדול לשאת את דרשתו ואמר: "דרכם של הרבנים לפתוח את הדרשה בקושיה על הרמב"ם, ולאחר מכן לתרצה בפלפול חריף. השנה יש לי קושיה חזקה מאוד שבינתיים לא מצאתי לה תירוץ: הרמב"ם פוסק שבליל הסדר מצווה לאכול מצות ולשתות ארבע כוסות, ושאפילו עני שבישראל המחזר על הפתחים חייב לקיים מצוות אלה. על כך יש לי קושיה גדולה – איך יוכלו העניים, שאין בידם פרוטה, לקיים זאת? קושיה חזקה היא, ולא אזוז מכאן עד שתתרצוה אתם". הבינו הנוכחים את הרמז ובו-במקום התחייבו לתרום ביד נדיבה ל'מעות-חיטים' בעבור העניים.
השנה הקושיה הזאת טורדת את מנוחתן של משפחות רבות מאוד. העמותות וארגוני הסיוע למשפחות הנזקקות מדווחים על גידול חד במספר המבקשים עזרה, ובה-בשעה על ירידה ניכרת בתרומות, בשל המצב הכלכלי. גם מי שלא נפגעו קשה מהמשבר העולמי מצמצמים את ההוצאות, וכך נפגעות גם התרומות. שיהיה ברור – משפחות רבות לא יוכלו השנה לחגוג את הפסח אם לא יקבלו תמיכה.
המציאות השתנתה
ראוי לשים לב להיבט שאין הציבור מודע לו די-הצורך. בעבר התחבר המושג עוני לבעיה אובייקטיבית – נכות, חולי, אלמנות, יתמות, אבטלה וכדומה. משפחה רגילה, שבה בני-הזוג בריאים ויכולים להתפרנס, לא הייתה מתקרבת לקו העוני, ויכלה לקיים את עצמה בכבוד. אפילו מפרנס אחד היה יכול להבטיח אמצעי-קיום בסיסיים למשפחתו, קל-וחומר אם שני בני-הזוג משתכרים ומביאים פרנסה לביתם.
המציאות השתנתה. אם תשוחחו עם פעילי העמותות שמסייעות למשפחות הנזקקות תשמעו על הגידול העצום במספר המשפחות ה'רגילות', שמוצאות את עצמן נזקקות לחסדי הציבור. יש כיום משפחות לא-מעטות, שבהן שני בני-הזוג משכימים בבוקר לעבודת יומם, ואף-על-פי-כן ה משפחה חיה בעוני ובמחסור. גרוע מזה הוא שההורים עצמם מסרבים לקלוט שלמעשה אין בידם לספק את צורכי ה משפחה , והם נוטלים הלוואות ושוקעים בחובות, בתחושה שעוד מעט הכול ייפתר, עד שהקריסה מגיעה.
יש אומרים שהפתרון טמון בשינויים במבנה תקציב המדינה, במדיניות המיסים ובתכניות כלכליות גדולות. זה עניין לכלכלנים ולמומחים, ולאזרח מן השורה אין הרבה לעשות בעניין זה. אבל יש דבר שכולנו יכולים לעשות – להושיט יד עוזרת למשפחות שנקלעו למצוקה, ולסייע להן לחגוג את הפסח כראוי.
לעשות צדק
הציבור נדרש להבין את משמעות המציאות החדשה והקשה. היא מחייבת גם אותנו לחשבון-נפש. לפעמים אנו תורמים תרומה צנועה לאחד מארגוני הסיוע ומשקיטים את מצפוננו. נדמה לנו שבכך אנו יכולים לסמן וִי ליד המטלה ששמה 'קמחא דפסחא' ולהמשיך בהכנות הרגילות לקראת החג. השנה עלינו לשאול את עצמנו אם אמנם עשינו את כל אשר בידינו לעשות.
התורה מצווה אותנו 'ואהבת לרעך כמוך'. עלינו להתייחס אל הזולת באותן אמות-מידה שאנו מתייחסים לעצמנו. האם זה נכון שאנו נעמיס במרכולים עגלות מלאות כל טוב, נקנה כלים חדשים, בגדים יקרים ומתנות, ונסתפק בתרומה זעומה ל משפחה הנזקק
ת? האם פער כזה – צודק?
מתן סיוע לנזקק מכונה ביהדות 'צדקה' – מלשון צדק. אדם הנותן צדקה לנזקקים אינו עושה 'טובה', אלא ממלא אחר חובת הצדק. הוא יודע שאם בירך אותו הקב"ה בשפע, המשמעות האמיתית היא שהוא זכה להיות שליח כדי להעביר מהשפע הזה גם לנזקק. לכן הוא נותן לזולת ביד נדיבה, ככל שידו משגת.
זו החובה הגדולה של ימי ערב פסח תשס"ט – לדאוג באמת שכל משפחה בישראל תוכל לחגוג את החג כראוי. לפתוח את הלב ואת הכיס, כדי שבאמת 'כל דכפין – ייתי וייכול'.
( לא ידוע מקור הכתבה - נשמח לדעת )