מכתב אישי

לפני כמה דקות סיימתי לראות את הסרט בופור היה קשה אבל כמחשבה שזוהי הפעם השנייה שאני רואה אותו וזהו רק סרט ולא מציאות הלכתי והתיישבתי על המחשב בלי היסוס כדרכי נפתח דף הבית שלנו ובו מוצגות חדשות ועדכונים בגדול היה כתוב 2 חיילים הרוגים בעזה ו5 נפצעו.
התאריך 1 במרץ עוד יום של מתקפה בשדרות עוד פצועים והרוגים לחינם, או שאולי לא לחינם אף אחד לא יודע למה איך מתי התחלנו ומתי זה יגמר אף אחד לא מוצא את התשובות לספק לעולם אין לנו תשובות וכולם נשארים עם הרבה שאלות.
אם אני שלא חוויתי מישהו קרוב שמת בקרב ויש לי המון שאלות אני תוהה כמה שאלות יש להורים שכולים שאיבדו את הדבר הכי יקר שלהם בלי שום תשובה, הם שואלים ושואלים ואולי היחידי שיש לו תשובה הוא הבן שלהם אבל הוא כבר לא יכול לתת תשובות והם ההורים ממשיכים לשאול שאלות.
אף אחד כולל אותי לא מבין מי לוקח את האשמה, בזמן שאנחנו מחשבים מי יכעס אלינו בזמן שנתקיף איפה אנחנו יכולים להתקיף אם כמה שפחות נפגעים הם שם בצד השני מתקיפים בלי סוף הם לא מתחשבים! לא בנו ולא באנשים שקרובים אליהם.
כשאנחנו מסתכלים בטלוויזיה ומרחמים על שדרות וגם על האנשים שבצד השני, לצד השני אין טלוויזיה להסתכל בה כדי לרחם עלינו.
כולם פה אשמים אבל כול אחד מפיל את האשמה על השני אבל אף אחד לא לוקח אחריות על המעשים פה כולם פה אדישים וכשאני מדברת על כולם זה לא רק על ישראל ופלשתין אלא גם על העולם, כי כשבא אלינו לכיתה מתנדב מאמריקה ואמר לי שהוא לא רגיל לחיילים באוטובוס, הדבר הכי מובן מאליו בישראל לי לקח כמה ימים לקלוט עד כמה היו מוזרות המילים שלו בעניי כאילו הוא גר במקום אחר מקום יפה יותר ואין פלא שישראלים הם מהמובילים בבריחה מהארץ כי איזו מן ארץ זו היא עם חיים בה במלחמה, אני לא אומרת שצריך לעזוב את הארץ אבל במקביל גם לא להתלונן על מי שכן עוזב כי הרי כול אחד מתלונן פה מרוב קנאה כולנו בארץ יש מכנה משותף כולנו רוצים שקט כולנו רוצים להתעורר בבוקר בלי לתהות בכלל אם ימות חייל או שניים אם יפצעו חיילים נמאס לנו לשלוח חיילים לקרב בלי סוף ולא לקבל אותם באותו המצב, פשוט נמאס!
מעבר למכנה המשותף הזה יש לנו ולכולנו מכנה משותף אחד והוא שכולנו אחים ואף אחד לא יכול להתנגד לעובדה כי בין אם אני רוצה או לא התנ"ך קובע שאני אחות של המחבל שיירה אתמול על הבית לידי.
אין לנו דרך להתחמק מהעובדות רק לטשטש אותם כמו שעושים כול יום בצבא כמו שאנחנו עושים כול יום כשאנחנו ממשיכים לחיות בזמן מלחמה או זמן שיורים קאסמים לשדרות, העובדה הקטנה שאנחנו נבהלים ומרחמים עליהם בטלוויזיה לא משנה להם שום דבר וברגע שכולנו נשארנו פסיביים והלכנו לעבודה כמו בכול יום התעלמנו טשטשנו.
בשבילנו זהו כאב רגעי בשבילם אלה החיים כשאנחנו קמים כדי ללכת לעבוד הם קמים בשביל להישאר בחיים.
ולנו הכי קל זה פשוט להגיד בלי לחשוב, למה הם לא עוזבים למה הם נשארים כטווח לצאן.
כול החיים שלנו סובבים סביב מילים למדנו זאת מהגדולים ביותר המנהיגים שלנו הם אלה שמדברים וברוך השם יודעים לדבר אבל כשזה מגיע למעשים לאף אחד כבר אין מילים כשזה מגיע לשטח שוב נשארים על השאלות בלי תשובות עם הבעות הפנים המזועזעות עם העיתונים והכתבות "ילדה בת 8 החזיקה את אחיה בן ה10 כשהוא נפצע", ועוד אלף ואחת כתבות.
אבל את האמת, את כול הכתבות אנחנו רואים בזמן שאנחנו קמים בבוקר כדי לאכול מזדעזעים ונוסעים לעבודה, וככה כול יום.
אני לא מאשימה אף אחד זו לא תופעה חד צדדית לא רק אנחנו עושים זאת הרבה אנשים בעולם פשוט התרגלו יחד עם התפתחות הטכנולוגיה והישיבה כול היום בבית מול הטלוויזיה והמחשב התרגלנו שבמייל אחד אנחנו חושבים שאפשר לשנות את העולם, כשהכול כול כך נגיש ואפשר לעשות הרבה יותר רובנו עושים הרבה פחות.
כמו כולם גם לי אין תשובות אבל יש לי המון שאלות שאלות שאני לא בטוחה שיהיה יום שמישהו יענה עליהן, בשום מקום בעולם אין תשובות ואני תוהה איך אפשר להסביר את זה לאלה שהולכים לקבר איך אפשר להגיד להם שהמוות שלהם היה טעות של העולם האדיש של החיים המטושטשים ושל החומה שכול אחד מאיתנו בנה לעצמו אנחנו בונים חומה ומבצרים אותה בכול החומרים החדישים ושם במלחמה החיילים מתים בגלל חוסר מיגון בשדרות ובסביבה גם אין חוסר מיגון ובצפון כול ההבטחות לחדש לפני המלחמה הבאה נמוגו באוויר כמו שאמרתי מילים יש והרבה... ומעשים, מעשים יש רק כשאנשים קמים ועושים לבד כי המדינה שלנו והמדינות האחרות נשארות אדישות וכשאנחנו נסחפים בזרם של האדישות שלהם לא קורה פה כלום ואנחנו נמשיך לבצר את עצמנו ואנשים מסביבנו ימשיכו להיפגע ואנחנו מרוב חומות לא נוכל להושיט יד.