שלום חברים,
ישנו קטע מעניין שיוצא לי לחזור אליו שוב ושוב בשנים האחרונות והוא עוסק במחוייבות. הוא נכתב על ידי המשלחת הסקוטית להימלאיה:
“כל עוד איננו מתחייבים, קיימים ההיסוס, האפשרות לסגת, חוסר התוחלת. לגבי כל צעד של יוזמה, ישנה אמת בסיסית אחת – שאי ידיעתה שמה לאל אין ספור תכניות ורעיונות נהדרים. ברגע בו אדם מתחייב חד-משמעית, גם העולם מתחיל לנוע. קורים כל מיני דברים הבאים לעזרתו, שלא היו קורים אחרת. מעיין שלם של אירועים נובע מן ההחלטה, ואלה פועלים לטובת האדם בצורת התרחשויות ומפגשים והתגשמויות, לכאורה מקריים, שהאדם לא יכול היה אף לחלום שיקרו בדרכו.”
אבל, נשאלת השאלה ובצדק – כיצד נמדדת המחוייבות? איך אפשר לדעת עד כמה אדם באמת מחוייב? או אפילו ברמה האישית שלי – כיצד אני יכול לדעת אם אני עצמי אכן מחוייב – ולא רק ב”דיבורים” אלא גם ב”מעשים”.
כתבתי כאן כבר בעבר, כי העולם אינו מתגמל אותנו על הכוונות שלנו – אלא על הפעולות שאנו עושים, ולכן גם כשמדובר במחוייבות,
כדאי לוודא שהמחוייבות שלנו לא נשארת רק “על הנייר” אלא הלכה למעשה מתורגמת לפעולות ולעשייה יום יומית שלנו.
אני רוצה להציע לכם כאן את מבחן המחוייבות, זהו אחד העקרונות הראשונים שלמדתי מהמנטור שלי – בוב פרוקטור.
מחויבות של אדם נמדדת ב-2 מקומות: ביומן שלו ובפנקס הצ’קים שלו!
זהו זה, פשוט מאד.
לכל דבר שאנו רוצים להשיג יש מחיר. זהו חוק ההקרבה. המחיר שנשלם לעולם יהיה נמוך יותר מהערך שנקבל, אבל לא כל האנשים יהיו מוכנים לשלם את המחיר הזה. והמחיר הרבה פעמים נמדד ב-2 מקומות חשובים ביומן – כלומר בזמן שלנו, זהו המשאב היקר ביותר שיש לנו. ובפנקס הצ’קים שלנו – כלומר בהשקעת המשאבים שלנו.
אם אנו חושבים שאנו מחוייבים לרעיון או למטרה מסויימת, ואנו לא מקדישים את הזמן או את המשאבים כדי להשיג אותה, אז המחוייבות שלנו היא בעצם רק “על הנייר” ולא בפועל בחיים שלנו.
תחשבו על זה קצת, ואני מניח שתסכימו עמי.
ומה אתכם – מה היעד המשמעותי ששמתם לעצמכם ל-2010? ועד כמה אתם באמת מחויבים להשיגו?