ההיסטוריה המדהימה של ההנפשה
הנפשה (אנימציה) – בא מלטינית - הנפש. אומנות האנימציה, באופן פרדוקסלי, מבוגרת מאומנות הסרט, אשר במובנים רבים ממנה היא נוצרה.
האמנים של כל הזמנים חלמו על אפשרות של העברת התנועה האמיתית ביצירותיהם.
נסיון ללכוד את התנועה בתמונה אנו מוצאים כבר בעת העתיקה,כאשר האמן הפרימיטיבי מצייר על האבן חיות ובני אדם שונים, או עוסק בגילוף עץ ועצמות. כך בציורים אלו אנו רואים צבי רץ, עם הרבה רגליים, וזה כאילו מראה את המהירות שלו. דמויות כאלה אנו מוצאים אצל עמים של דרום אפריקה, האינדיאנים של צפון אמריקה ודרום אמריקה ורבים אחרים. אנשים צופים בחיים, רואים תנועה בחיים ומנסים לשחק, כדי ללכוד את התנועה בדרך הפרימיטיבית שלהם.
ניסיון בהבעת תנועה אפשר למצוא באמנות של מצרים העתיקה ויוון העתיקה - בפיסול, בציורים שעל קברים ומקדשים של הפרעונים ואת הדמויות שמקשטות את האגרטלים.
[1].jpg)
בשנות ה-70 לפני הספירה - המשורר הרומי לוקרציוס, תיאר מכשיר מהבהב על המסך תמונות נעות.
במאה ה-X-XI . -מופיע האזכור הראשון של תיאטרון הצל הסיני – שהוא סוג של מחזה, שמקורב ביותר לאנימציה העתידית.
במאה XV. -הופיעו ספרים עם תמונות, שבתוכם שלבים שונים של תנועה של דמות האדם. ספרים אלו היו מגולגלים, ולאחר מכן מיד נפרשו, ויצרו אשליה של תמונות זזה.
בימי הביניים היו גם בעלי מלאכה מיומנים, המבדרים את הקהל ב תמונות נעות באמצעות מכשירים אופטייםשבהם הוכנסו לוחות שקופים עם ציורים. מכשירים כאלה נקראו "פנסי קסם".
בשנת 1832 – היה בניסיון למצוא דרכים להחיות את התמונות באמצעות מכשירים מיוחדים. פרופסור צעיר מבלגיה, ג 'וזף פלטו, בנה מכשיר מעבדה קטן -שמבוסס על היכולת של הרשתית של האדם "לשמור" תמונות.
בשנת 1832 על אותו עיקרון התבסס פרופסור סיימון פון שטמפפר ביצירת סטרובוסקופ. בעיקרו של דבר, זו היתה לידתה של האנימציה בצורה הפרימיטיבית ביותר. על מנת לקבל תנועה על מסך , על האמן יש לייצר (לשכפל) מספר גדול של ציורים, המציגים את כל שלבי התנועה.
"סטרוב" נקרא תוף מקרטון, נטוע על הציר. בצד הפנימי של התוף על הנייר היתה סדרה של ציורים (בדרך כלל היו 8-12), הממחישה שלבים רצופים של התנועה של אדם או בעל חיים, שמבצע פעולות מסוימות, כגון: ריצה, הליכה, קפיצה, וכו'. כל דמות הייתה קצת שונה. הוסיפו רצועת נייר עם תמונות על תוף עם חורים צרים מאורכים, מושחלים מול כל ציור, ועם בסיבוב התוף על הציר, הצופה ראה התחלפות רצופה ומהירה של תמונות, אשר יצרו אשליה של תנועה.
בשנת 1834 -המתמטיקאי האנגלי ויליאם ג'ורג' הורנרהמציא את ה-זווטרופ, שבו, כמו בסטרובוסקופ,היו תמונות מודבקות על קלטת.
ב-1853 – הברון האוסטרי פוןאוכציוס המציא סטרובוסקופ, שבו תמונות מונחות על צלחות זכוכית שמוארות ע"י מנורת שמן, וכך הן הוקרנו לראשונה על מסך.
ב-1861 - קולמן סלרס הציג סדרת צילומים שהודבקו על התוף, שנעו רצוף מול עיני הצופה.
ב-1870 - הנרי הייל מקולומבוס (אוהיו) ארגן לראשונה מפדש של האנשיפ עם תמונות חיות. הוא השתמש בפנס קסם, להקרנת שקופיות.הבדל של "פזטרון" של הייל מהמכשיר של אוכציוס היה בזה שהציורים הוחלפו בצילומים.
ב-1877 אמיל ריינו מצרפת, יצר מכשיר חדש, מתוחכם יותר, בשם פרקסינוסקופ ריינו. היום זה יכול להיחשב להולדת של האנימציה, כלומר 30 אוגוסט 1877, כאשר בפריז התקבל פטנט על מכשיר דומה – פרקסינוסקופ של אמיל ריינו.
בשנת 1880 -אמיל ריינו שילוב פרקסינוסקופ עם פנס הקרנה, והראה את הציורים שלו על המסך. אבל זה עדיין היה צורה פשוטה של אנימציה. ורק כאשר לאמיל ריינו בא הרעיון להחליף את סליל הקלטת עם תנועה אחת חוזרת, ברצועות ארוכות יותר, אשר בהם היו סיפורים משעשעים ומצחיקיםרק אז הוא יצר למעשה את אמנות האנימציה.
לכן, אמיל ריינו נחשב לאבי סרטי האנימציה.