ציד המכשפות מסאלם

 

ציד המכשפות מסאלם

מי הן, המכשפות מסאלם?

שליחות השטן או קורבנות חפים מפשע של הצמא האנושי לדם, של השמצה, פחד ובורות?

כדי להבין זאת, נצטרך לחקור את המקרה מההתחלה.

אז, אנחנו בסוף המאה ה -17 בעיירה האמריקאית בשם סאלם.

הזמנים היו קשים: מגיפה של אבעבועות שחורות, פשיטות האינדיאנים, בצורת, חורפים קשים.

נשאלה השאלה - למה כל זה התרחש?

והתשובה הייתה: אלו מזימות של השטן, כישוף, ומכשפות!

בשנת 1641, במסצ'וסטס יצא חוק, על פיו מגיע עונש מוות על האשמה בכישוף.

ובקרוב נמצאו גם המכשפות...

יום אחד, בינואר שנת 1692, אביגיל וויליאמס בת ה-11 ואליזבת פאריס בת ה-9 (אחייניתו ובתו של הכומר פאריס) פתאום התחילו להתנהג מוזר. הן התפתלו מכאבים, הסתתרו בפינות, התלוננו שמישהו בלתי נראה דוקר אותן בסיכה ובסכין, וכאשר הכומר ניסה להשמיע דרשה – הן סתמו את אוזניהן.

רוברט קאלף, סוחר מבוסטון, שצפה בכל זה - ציין שהבנות עשו "כל מיני תנועות ותנוחות מוזרות, דיברו בצורה מגוחכת וטיפשית, אשר לא הן ולא הסובבים אותן לא יכלו להבין".

בקרוב, התנהגות מוזרה כזאת הופיעה גם אצל החברות של הבנות, וביניהן אן פוטנם בת ה-11.

בחודש פבואר 1692, ד"ר ויליאם גריגס, לא הצליח לקבוע מהי המחלה המסתורית המייסרת את הבנות, ונתן את האבחנה: כישוף.

אבל האם זה באמת היה כישוף, או שזה בדיחה מטופשת ואכזרית של בני הנוער?

ובכן, אלה היו הנערות, שהתחילו את הציד המכשפות הנורא בסאלם.

ראשונה, הואשמה בכישוף טיטובה – השפחה של הכומר. איך לא לחשוד בה? הרי טיטובה הובאה מברבדוס, ולפעמים היא סיפרה לבנות על וודו!

כדי להתגונן מפני הכישוף, הם קראו לבעלה של טיטובה, ג'ון האינדיאני, והכריחו אותו לעשות את "עוגת המכשפה". את העוגה היה צריך לאפות ולהאכיל בה כלב, ואם הכלב התחיל לרעוד – זה היה סימן שהמחלה עברה אליו. אולי התושבים האמינו שזה ירפא את הבנות, והן יספרו מי כישף אותן...

אבל זה לא קרה, ובינתיים מספר של הבנות "המכושפות" גדל ל-7. הן התפתלו, קיבלו תנוחות משונות, התלוננו שהרוחות צובטות ונושכות אותן, ואמרו שהן ראו מכשפות עפות בשמיים.

בשביל התושבים של סאלם כבר לא היה ספק: בעיר יש מכשפות, והבנות סובלות מהכישוף שלהן.

האנשים הבאים, שעליהם הצביעו הבנות, היו אנשים מהשכבות החלשות, כצפוי:
שרה גוד - קבצנית, שנהגה לעשן מקטרת, שרה אוסבורן, נכה, אשר נישאה שלוש פעמים ומרתה קורי, אשר היה לה בן "ממזר מעורב".

ב- 29 בפברואר 1692 הנשים שהואשמו נעצרו ונבדקו (על הגוף שלהם חיפשו את "פטמות המכשפה" - שומות או יבלות).

ב- 29 בפברואר שנת 1692, שרה גוד הואשמה בשימוש פלילי ב- "אמנות מכוערת, המכונה כישוף".

היא נחקרה על ידי שני שופטים (ג'ון גוטורן וג'ונתן קורבין), שלא היה להם ספק שהיא אכן מכשפה. 
כשהם ראו שהיא מסרבת להודות באשמה, דבר שמנע מלשפוט אותה – השופטים קראו ל- "הקורבנות" להעיד.

השופט גוטורן הורה לכל הבנות להסתכל על שרה גוד, ולומר האם זו האישה שפוגעת בהן. הן אמרו "היא אחת מהם". כהוכחה לדבריהן, הילדות צרחו כאילו מכאב והחלו להעמיד פנים שמישהו נושך אותן.

טיטובה גם הכחישה את אשמתה, אך לאחר חקירות מתמשכות ואכזריות היא נאלצה להודות שנהג לבקר אותה איש אחד מבוסטון (הזר מיד זוהה כשטן), אשר לפעמים הפך לכלב שחור או חזיר וביקש ממנה לחתום בספרו כדי לעזור לו. היא אמרה שהיא עוסקת בכישוף, ואישרה שעשתה זאת יחד עם ארבע מכשפות אחרות, כולל שרה גוד ושרה אוסבורן, ואמרה שהן עפו באוויר על מטאטאים.

"ציד המכשפות" התחיל לצבור תאוצה.
שתי ילדות מתוך "המכושפות", ראו שהבדיחה שלהן הפכה הלכה רחוק מדי, וניסו להודות ברמאות. אבל הבנות האחרות, שפחדו פחד מוות מהחשיפה והעונש, איימו עליהן שיגידו שהן גם מחשפות, אם הן לא יחזרו לשורות התובעים.

אנה פוטנם האשימה בכישוף את מרתה קורי, ואביגיל וויליאמס, האשימה גם את רבקה נרס.
גם הן נבדקו. נעצרה ונחקרה אפילו דורקס גוד – בתה בת ה-4 של שרה גוד, אשר הבנות סיפרו שננשכו על ידי רוחה. ילדה בת ה-4 הוחזקה בכלא יחד עם אמה במשך 8 חודשים, עד שהאם הוצאה להורג בתלייה.

גם במהלך המשפט, וגם כאשר התחילו הוצאות להורג – אף אחת מהבנות לא ניסתה יותר להודות בשקר. הן שלחו אנשים אל מותם, דבר שמצביע על כך שהן ידעו מה הן עושות.

במהלך המשפט הואשמו הרבה מאוד אנשים, אבל הקורבן המפורסם ביותר של הציד הזה היה כומר לשעבר של סאלם - הכומר ג'ורג' בורוז.

ב-20 באפריל שנת 1692, אן פוטנאם הצביעה על הכומר. אחריה עוד בנות סיפרו דברים נוראים כמו "ראינו את הרוח שלו", "הוא נתן לנו בובות וודו" וכד'. בורוז הוצג כיוזם וראש קהילת המכשפות.

בהתבסס על עדותן של 6 נערות ו-8 מכשפות שהודו נגזר דינו. הראיות החותכות הוצגו במהלך המשפט, כאשר הבנות האשימן את בורוז, שישב בכלא, בזה שהוא נשך אותן. הן אפילו הציגו את סימני השיניים שנשארו על ידיהן.

לבורוז היה מוניטין טוב, ו-32 תושבי סאלם, למרות הסכנה לעצמם, ערערו בבית המשפט, אבל ב-5 באוגוסט 1692, הוא נידון לתלייה, והוצא להורג יחד עם חמישה נאשמים אחרים.
בניסיון האחרון להגן על עצמו, הכומר בורוז (אשר לא הודה באשמת הכישוף), כאשר כבר עמד עם החבל על צווארו, ללא היסוס נשא תפילה (היה נהוג להאמין, שמכשפים לא יכולים להגיד תפילה בלי לעצור או להתבלבל), והקהל שנכח בביצוע, כל כך נרגש מהעובדה שדרש לשחרר מיד את הכומר.
לשופט שפיקח על ביצוע גזר הדין, לקח זמן כדי לשכנע אנשים שהשטן הוא מסוכן ביותר, כאשר בא במסווה של מלאך. בורוז נתלה.

הבאה בתור הייתה ברידג'ט בישופ, שנשפטה בבית המשפט בחודש יוני 1692.
הבישוף הייתה כמעט בת שישים ובעלת אופי רגזן. היא הייתה אקסצנטרית, התלבשה שונה והייתה הבעלים של פונדק.

היו הרבה עדים לזה שהיא מכשפה – השכנים, הבנות ואפילו בעלה של אחותה.
אבל הדבר החשוב והמכריע ביותר הייתה העובדה, שעל גוף האישה נמצאה יבלת חשודה, אשר נחשבה ל- "פטמה של מכשפה" (דבר שרק למכשפות יכל להופיע, לפי האמונה של האנשים).
בישוף הורשעה, וב-10 ביוני שנת 1692, "המכשפה מסאלם" נתלתה.

... אחרי זה, הבנות הצעירות, כבר לא יכלו לעצור.

ב-29-30 ביולי שנת 1692, חמש נשים נוספות נמצאו אשמות והוצאו להורג בתלייה.

המשפט של "המכשפות מסאלם" נמשך, האנשים נשלחו לכלא והוצאו להורג, ואם לאנשים היו ספקות לגבי מה שקורה הם שתקו, כי לדבר – היה כגזר דין מוות.

בעל הפונדק, ג'ון פרוקטור היה אחד הבודדים שהעז להביע ספק בזה שהנשים האומללות באמת מכשפות. יום למחרת, אנה פוטנאם, אביגיל וויליאמס, ג'ון האינדיאני (המשרת של פריז), ואליזבת בוט האשימו אותו בכישוף.
הם אמרו שהרוחות סיפרו להן שפרוקטור - רוצח סדרתי.
פרוקטור ניסה להילחם, וביקש את העברת התיק לבוסטון - אבל הוא לא הצליח.

ב- 9 בספטמבר שנת 1692 נידונו למוות עוד 6 נשים, וב- 17 בספטמבר הוצאו להורג 9 אנשים נוספים שהואשמו בכישוף.

ב-19 בספטמבר שנת 1692 ג'יילס קורי בן ה-80, שבילה בכלא כבר 5 חודשים ועדיין סירב להודות באשמה, עונה בדרך אכזרית ביותר עד מוות, בנסיון לסחוט ממנו הודאה.
זה היה לא חוקי. אך למרות זאת, ג'יילס קורי נמחץ למוות במשך יומיים, כאשר שמו על הלוח שהיה מונח על חזהו אבנים – וכל פעם הוסיפו עוד ועוד. למרות העינוי הנורא, קורי לו הודה.

ב-22 בספטמבר שנת 1692, שמונה אנשים נוספים נתלו.

לא משנה כמה מסוכן היה ללכת נגד בית המשפט, אך באוקטובר 1692, רבים החלו לפקפק בנכונות החלטות.
המושל פיפס, שם קץ לסיפור, בזה שקודם אסר עונש מוות של אסירים, ואחר כך סגר את התיק עצמו.

... כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1702, המקרה של מחשפות מסאלם נמצאו כבלתי חוקי.
בשנת 1711, כל הנפגעים זוכו וקיבלו פיצויים.

בשנת 1752 שונה שם העיר סאלם ל- Danvers.

בשנת 1992, לזכר הקורבנות של הטרגדיה של סאלם נבנה פסל הנצחה.
איפה בעצם קבורים "מכשפות הסאלם" - לא ידוע.

במהלך ההיסטריה הזאת הגיעו לכלא 150 איש, ונתלו 19. 2 מתו בכלא, 1 עונה למוות, אישה אחת (טיטובה) ישבה זמן רב ללא גזר דין בכלא, 2 נשים נוספות קיבלו עיכוב של העונש, בגלל שהודיעו שהיו בהריון, אחת (מרי ברדבורי) ברחה מהכלא לאחר מתן גזר הדין, יש עוד חמישה שהודו באשמה וקיבלו חנינה.

מאוחר יותר עלו הרבה גירסאות שבאו להסביר את ההתנהגות של הנערות.
טענו, למשל, שהן הורעלו מצמח מסוים שגורם להזיות. אבל גרסה זו הופרכה.

אחרים אמרו שהגורם יכול להיות צורה של דלקת קרום המוח אצל הנערות.

אבל הכי סביר, זה ההסבר הפשוט ביותר:
אחרי ששיקרו, הבנות לא יכלו להפסיק ונאלצו להמשיך.

המסמך היחיד המאשר את זה הוא ההודעה של אן פוטנאם, שהיא עשתה 14 שנים מאוחר יותר, בגיל 26.