היטלר ופצצת האטום שהוא כל כך ניסה להשיג

 

היטלר ופצצת האטום שהוא כל כך ניסה להשיג

מאת דר. גלי ויינשטיין

בזמן מלחמת העולם השנייה בארה"ב כל העת חששו מהאפשרות שהיטלר יטיל פצצת אטום על המערב וכך יכבוש את העולם. למעשה המניע העיקרי לפיתוח פצצת האטום האמריקאית בפרויקט מנהטן היה המרוץ נגד השעון והתחרות עם היטלר – החשש שמא יש בידיו נשק להשמדה המונית

בימים האחרונים חוששים מכך שאיראן תטיל טילים בעלי ראש נפץ גרעיני עלינו ועל המערב. אנחנו שומעים….מים כבדים, אורניום…דאוטריום….מימן, הליום, מעשירים פה, מעשירים שם, כור, צנטריפוגות.
 
אולי כדאי שניזכר מה קרה לפני יותר מחצי מאה כאשר העולם כל כך פחד מהאפשרות שהיטלר יחזיק בפצצה אטומית. בזמן מלחמת העולם השנייה בארה"ב כל העת חששו מהאפשרות שהיטלר יטיל פצצת אטום על המערב וכך יכבוש את העולם. למעשה המניע העיקרי לפיתוח פצצת האטום האמריקאית בפרויקט מנהטן היה המרוץ נגד השעון והתחרות עם היטלר – החשש שמא יש בידיו נשק להשמדה המונית. בסוף לא דובים ולא יער… אבל היטלר בשנת 1942 התאכזב כאשר הפיזיקאי הראשי בגרמניה ורנר הייזנברג לא יכול היה להבטיח לו שפיצוץ אטומי יוכל להצית את האטמוספרה.
 גרמניה של אותה תקופה הייתה אחד ממרכזי הפיזיקה הגדולים באירופה. כמה מהפיזיקאים הגדולים של גרמניה התאמצו לעבוד עבור הנאצים. מכונת המלחמה של הנאצים השתוקקה לשחרר אנרגיה וליצור פצצה מהאטום. האיום של הפצצה הגרמנית היה אמיתי באופן אימתני.

כמה מהפיזיקאים המובילים נשארו בזמן המלחמה בגרמניה, כמו ורנר הייזנברג ואוטו האן ומידע אודות המחקרים האחרונים דלף כל העת. בספטמבר 1939 הציעו להייזנברג לברוח לארה"ב מגרמניה אבל הוא סרב. הוא רצה להישאר בגרמניה. נראה שבקיץ 1939 הייזנברג עסק באפשרות של פצצת אטום. אבל הוא היה משוכנע שהמלחמה תסתיים הרבה לפני שהפצצה האטומית הראשונה תבנה בגלל הקשיים הטכניים. בגרמניה לא הייתה שום שיטה להפרדת אורניום 235 מאורניום טבעי.
 
נילס בוהר דיבר ב-1939 על המרת כל ארה"ב למפעל כדי לקבל את האורניום המועשר הבקיע הזה. המסה הקריטית הדרושה לפיצוץ נחשבה עדיין במונחים של טונות ולכן הגרמנים חשבו שהמאמץ והזמן שידרשו כדי לקבל כמויות של אורניום 235 בשביל פצצה הן הרבה מעבר ליכולת ולהישג ידם בעתיד הנראה לעין. אולי ניתן היה להשיג פצצה בעזרת פלוטוניום, שזה תוצר הלוואי שמתקבל בכורים כאשר מעשירים אורניום, אבל עדיין היו גם אחרי 1940 הרבה בעיות טכניות. על כן שום כור כזה לא נבנה בגרמניה והמדענים הגרמנים לא ידעו איך לבנות פצצה מהפלוטוניום.
 
אם הגרמנים לא ידעו למה שהאמריקאים ידעו? כי באנגליה הייתה פריצת דרך במסה הקריטית שלא נעשתה בגרמניה. במהלך קיץ 1939 כאשר רוחות המלחמה נשבו, המדענים הצבאים של גרמניה עקבו אחר הגילוי של הביקוע הגרעיני וההתרגשות עקב כך בתקשורת של ארה"ב. הצבא הגרמני הבין את הפוטנציאל של הנשק הגרעיני ועודד פיזיקאים מובילים להאיץ את מחקרם. ב-26 לספטמבר, תשעה פיזיקאים ידועי שם בפיזיקה הגרעינית בגרמניה נפגשו כדי ליצור את ה- Uranium Verein אגודת האורניום. פיזיקאים באוניברסיטת גוטינגן ששמו לב לפוטנציאל של הכוח הגרעיני דחקו בשר החינוך להקים את המועדון הזה.
 
המטרה של בנית פצצת אטום נבחנה וחולקו תפקידים. כאשר הקבוצה נפגשה שוב כחודש אחר כך, בין המגויסים החדשים היו ורנר הייזנברג וקרל פרידריך פון וייצקר. אך הם לא היו היחידים שהתעניינו בביקוע גרעיני ובאורניום. הצבא קיבל הצעה למחקר בביקוע גרעיני באורניום מגורמים נוספים.

 
ב-29 לספטמבר נערכה פגישה מכרעת יותר במשרד של צבא הארטילריה שכללה את ורנר הייזנברג, אוטו האן, הנס גייגר, פון וויצקר, פול הרצק, קבוצת פיזיקאי גרעין, אנשי צבא ובירוקרטים מדעיים. המדענים דברו על ניצול אורניום לצורכי אנרגיה ונשק וסכמו שמחקר נוסף, תיאורטי וניסויי נדרש בטרם יוגדרו המטרות והאמצעים.
 
בינתיים אגודת הקיסר וילהלם קבלה הודעה מהצבא שהמכון לפיזיקה מעוקל לעבודת מלחמה – מנהלו פיטר דבאי מלאום הולנדי נאלץ לוותר על תפקיד ניהול המכון. העבודה והאנשים במכון היו צריכים להתמקד במחקר גרעיני תחת הכותרת קבוצת מחקר לפיזיקה גרעינית. כך הוקרבה העצמאות של המכון מתחילת המלחמה למטרות המלחמה הנאצית. אגודת האורניום התפרקה בינתיים כי היא לא הונהגה היטב ומטרותיה גם לא הוגדרו היטב. כל אחד מאנשיה התפזר במכוני המחקר ובאוניברסיטאות. המדענים הגרמנים ללא ספק ידעו על המחקר הגרעיני התיאורטי והנתונים מאז הגילוי הניסויי של הביקוע הגרעיני.
 
בנוסף הרייך השלישי היה בעל מאגרי אורניום עצומים במכרות שהיו בבעלות צ'כוסלובקיה. המדינה הנאצית עוד תתקדם לעבר ביסוס תוכנית מחקר גרעינית ישירות תחת פיקוח צבאי כאשר הייזנברג הוא דמות מפתח בפרויקט זה. אבל הייתה בעיה בתוכנית הגרמנית. התוכנית הגרמנית התקדמה בשני תחומים: הפרדת איזוטופים של אורניום ובניה של כור לצורך כך. נבנה כור במכון של הייזנברג בלייפציג. כדי למדוד תכונות של ריאקציות גרעיניות הגרמנים נזקקו לציקלוטרונים ואלה היו ברשות ארה"ב. לא היה אף ציקלוטרון בגרמניה עד 1944.
 
ב-6 לדצמבר 1939 הייזנברג כתב דו"חות סודיים ביותר שלושה חודשים אחרי הפגישה בספטמבר בברלין שכותרתם הייתה: "אשרות לרכישה טכנית של אנרגיה מביקוע גרעיני". הוא דיבר בדו"חות אלה על הקמת מכונת אורניום (כור), על העשרת אורניום ועל הרכבת פצצה בעלת כוח פיצוץ שלא היה כדוגמתו. הוא שב על הידע של זמנו בנוגע לצורך בהעשרת אורניום ובתגובת שרשרת. כמוכן הוא ציין את הצורך במאט ניטרונים שיאט את מהירות הניטרונים כדי להפחית את הסיכוי שיבלעו על ידי האורניום מהסוג 238 וכך זה יגדיל את הסיכוי שיבקיעו את גרעיני האורניום 235. הייזנברג הציע שני סוגי מאטי ניטרונים: פחמן ומים כבדים.
 
בפברואר 1940 הייזנברג העביר לצבא דו"ח משני בו הוא היה יותר זהיר ולא הזכיר את הפצצה אלא רק את הקשיים ההנדסיים למימוש כור למטרות אנרגיה. הייזנברג המליץ לבנות מפעל ליצור מים כבדים וסבר שיש צורך בציקלוטרון. בעקבות הפלישה לנורבגיה הגרמנים לכדו את מפעל המים הכבדים היחיד שהיה אז בעולם. לאחר נפילת פריז ביולי הגרמנים החלו לנוע לקולג' דה פרנס בפריז היכן שפרדריק ג'וליו-קירי היה אמור לסיים את העבודה על הציקלוטרון. אבל שנה אחר כך ב-1940 הייזנברג לא הצליח בניסויים על הכור בלייפציג בברלין בעוד שהניסיונות להפיק כמויות משמעותיות של אורניום 235 הוכחו כמאכזבות. לגרמנים אף פעם לא היה כור פועל והם לא הגיעו לשלב של גילויים מעשיים טכניים בבניית פצצת אטום.

 
המדענים בפרויקט מנהטן בנו פצצות אטום כי הם חשבו שלהיטלר יש פצצה דומה. ב-30 לאפריל 1945 אדולף היטלר התאבד ושמונה ימים אחר כך גרמניה נכנעה. אבל היטלר ניסה בכל כוחו להשיג את הפצצה…