חצים בוערים

 

חצים בוערים

מאת סיינטיפיק אמריקן ישראל

אפיון כימי ומיקרוסקופי של ראשי חצים מן המאה ה-13 שנתגלו באפולוניה-ארשוף מספקים עדות לסיפור נפילתה של העיר

לאתר הארכאולוגי אפולוניה-ארשוף, השוכן על חוף ימה של הרצליה, היסטוריה ארוכה ורבת תהפוכות. היישוב ארשוף (או ארשף) הוקם בראשית התקופה הפרסית (המאה ה-6 עד המאה ה-4 לפנה"ס) בידי הפיניקים, ונקרא על שם אל הסער הפיניקי, רשף. בתקופה ההלניסטית נקראה אפולוניה על שם האל אפולו, שזוהה עם האל רשף. העיר עברה תהפוכות רבות והחליפה אדונים רבים עד שנפלה בשנת 1101 בידי הצלבנים, שהקימו בה מבצר ב-1241. ב-1261 עברה השליטה על המבצר ועל העיר לידי מסדר ההוספיטלרים. במארס 1265 עלה הסולטאן הממלוכי בייברס בראש צבאותיו על העיר שנפלה לידיו לאחר 40 ימי מצור. בייברס הרס את חומותיה של אפולוניה ואת מבצרה, והיא נשארה נטושה מאז.
 
ראשי חצים מן המאה ה-13 שנחשפו באפולוניה-ארשוף. מימין: ראש חץ קטן בעל חתך מרובע, משמאל: ראש חץ גדול במיוחד, ששימש ככל הנראה בידי הממלוכים להבערת הדלתות של שערי המבצר, ומסביבו נמצא מלופף חבל.
 
באתר נערכו כמה סבבי חפירות, שאותן מנהל החל מ- 2006  פרופסור אורן טל מן המכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. ממצאי החפירות מספקים מבט מרתק על כיבוש העיר והריסתה בידי הממלוכים. העדים האילמים לדרמה שהתחוללה בעיר הם ראשי חץ שהתגלו בחפירות ונחקרו באמצעות שיטות ארכאו-מֶטַלוּרְגיוֹת.
 
ברחבי המבצר התגלו יותר מ-1,200 ראשי חץ מברזל שירו הממלוכים לעבר המגנים. רוב ראשי החץ רגילים לתקופתם ואורכם בין 4 ל-6 סנטימטרים. ראשי החץ נתגלו כולם במצב מחומצן כתוצאה מן השרֵפה העזה שהחריבה את המבצר בשוך הקרבות, וכן כתוצאה מתהליכי שיתוך (קורוזיה), שגרמו להרס החומר כתוצאה מתגובות כימית עם סביבתו במסלע החולי שבו נקברו.
 
כדי לשחזר את תהליכי הייצור של ראשי החץ ביצענו אנליזה כימית שלהם לצד התבוננות במבנה המיקרוסקופי, מדידת המורפולוגיה של גרעיני הברזל ובדיקות מכניות. הבדיקות העלו שבשלב הראשוני הופק הברזל הגולמי מעפרת ברזל במצב מוצק בטכנולוגיה קדומה (בניגוד לשיטות מודרניות של יציקה מהיתך). אחר כך חומם הברזל לטמפרטורה גבוהה עד לקבלת ברזל מלובן ואז עובד לצורה הרצויה תוך כדי חבטות נשנות באמצעות פטישים. לבסוף הושלם הגימור באמצעות עיבוד בקור שגרם להקשיית פני השטח של ראשי החץ. העדות לתהליך החישול עולה מן המבנה המיקרוסקופי ההטרוגני של ראשי החץ.
 
ואולם, בין מאות ראשי החץ שנתגלו, בלטו שלושה ראשי חץ גדולים במיוחד (ראו איור). אורכו של אחד מהם, שהשתמר בשלמותו, היה 21 סנטימטרים, ומשני האחרים, גדולים אף הם, התגלו שברים. בבחינה מיקרוסקופית של ראשי החץ האלה נמצא מבנה שונה של גרעיני ברזל, המורה על כך שהם הוכנו בשיטת ייצור אחרת. את ראשי החץ הנפוצים ייצרו בחישול מתוך הברזל הגולמי, ואילו את ראשי החץ הגדולים ייצרו בטכנולוגיית חומרים מרוכבים באמצעות קיפול שכבות מרותכות כמו חפיסת קלפים. ההבדלים בשיטת הייצור ובמבנה מעידים על תפקיד מיוחד של ראשי החץ הגדולים בקרב. אם כן, מה היה תפקידם של ראשי חץ אלו?
 
ראשי החץ הגדולים התגלו בין שני מגדלי השער של המבצר ולכן יש להניח כי נורו בידי הממלוכים. בבחינה מדוקדקת מצאנו במרכזם של ראשי החצים הגדולים שרידי מקלות עץ שהוכנו מענפי אלה ארץ-ישראלית, עברו עיבוד והושחלו אל ליבות ראשי החצים.
 
אבל הממצא החשוב היה שיירי חבלים שהשתמרו סביב אחד מראשי החץ ומרמזים שהחצים הגדולים שימשו את הצבא הממלוכי להבערת שער המצודה של המבצר. השער היה עשוי מעץ, אך כדי להבעיר אותו היה צריך לחדור דרך לוחות מתכת שציפו אותו באמצעות חצים גדולים במיוחד. אנו משערים שהממלוכים ליפפו בדים סביב החצים הגדולים, קשרו אותם בחבלים, טבלו בשמן או בחומר בערה אחר ואז ירו אותם אל עבר השער באמצעות מכונת קליעה. ההשערה הארכאולוגית הזאת נתמכת בהימצאותן של תחמוצות ברזל מסוימות הנוצרות רק בטמפרטורות גבוהות ובעובדה שגרעיני המתכת עברו חמצון עוד בטרם התחיל השיתוך. העדויות המטלורגיות האלה מספרות אפוא על קִצה של אפולוניה באש בטמפרטורה גבוהה.