הרובוטים של העתיד – כלבים, פרדות ובנייני-ענק

 

הרובוטים של העתיד – כלבים, פרדות ובנייני-ענק

מאת רועי צזנה

אנו רגילים לחשוב על העולם במונחים של חי, צומח ודומם. בשנים האחרונות, עם זאת, אנו מתחילים לראות יותר ויותר חריגות מהסטטוס הקבוע של הדברים – החל ברובוטים קטנים יחסית המסוגלים לנוע בכוחות עצמם, וכלה בבניינים ענקיים המגיבים לסביבה

לפני שבע שנים הוצג לראשונה הרובוט המכונה ביגדוג – כלב גדול – בפני הציבור הרחב. ה- 'כלב' הינו למעשה בערך בגודל של פרד קטן, ומתהדר בארבע רגליים שמקנות לו את היכולת להתהלך על גבי קרקע מוצקה, בשלג, על קרח ואפילו לרוץ ולטפס בעליות תלולות שפרדים רגילים היו מתקשים לעמוד בהן. כל זאת, בזמן שהוא נושא על עצמו עד ל- 150 קילוגרם של משא.

 
כדי להבין את היקף היכולות שלו, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא, שמדגים אותן היטב. אם אין לכם כוח לסרטון כולו, אתם יכולים לדלג ל- 1:45, ולצפות ברובוט מדלג ומזנק כסוס קטן, ועדיין שומר על שיווי המשקל.

השימושים של הרובוט-הכלבי עבור הצבא ברורים מאליהם. כוחות רגלים, שנאלצו בעבר לשאת משאות כבדים על גביהם, או לקוות להצנחת מטענים ממסוק, יוכלו ליהנות משירותיו של הכלב הממונע שילווה אותם בנאמנות לכל מקום עם משקל רב על גבו. הגרסה החדשה והמשוכללת יותר של ביגדוג, המכונה אלפא-דוג, הפכה להיות מסיבית ומאיימת יותר, אך החידוש העיקרי הינו זוג עיניים, הממוקמות על גבי ראש מפלצתי בקדמת הגוף, ומאפשרות לרובוט לעקוב אחר בעליו ולהתחמק ממכשולים כעצים וסלעים גדולים שבדרך.
 
אלפא-דוג. המקור: DARPA
 
עיקר העניין ברובוט, מבחינתי, טמון בעובדה שראשו ממוקם בקדמת הגוף. אנו יודעים כבר שאבולוציה בבעלי-חיים שונים מוצאת פתרונות דומים. ובאמת, עד היום אנו רואים שאיברי החישה של כל יצור חי שעבר את שלב המדוזה, ממוקמים בכיוון ההתקדמות של הגוף. זוהי אינה תופעה מפליאה, משום שככל שאיברי החישה והעיבוד סמוכים יותר למוקדי ההתרחשות של הדברים המעניינים, כך הם יכולים לקבל מידע מהר יותר, לעבד אותו ולהביא לתגובה מהירה באזור הפה. למשל, זאת -

מעניין לראות כיצד הנדסה שקולה ומתוכננת היטב, מעשה ידי-אדם, מגיעה לאותן מסקנות שהתקבלו בתהליך עיוור של אקראיות וברירה טבעית. מצד שני, יש להיזהר שלא ללכת שבי בקונספציות הקיימות ולקבל באופן עיוור שמקומו של הראש הינו בקדמת הגוף דווקא. למעשה, ייתכן בהחלט שברובוטים אין צורך בראש המכיל מעבד. הסיבה היא שהעברת המידע דרך עצבים ביולוגיים הינה איטית יחסית, בהשוואה למהירות העברת המידע דרך כבלים חשמליים וסיבים אופטיים. לא אמורה להיות שום מניעה, לפיכך, למקם צמדי עיניים מסביב לגוף כולו, ולקבוע את המעבד הראשי דווקא בבטנו המוגנת של הרובוט. בעיות תכנוניות כאלו ייפתרו בוודאי ככל שהרובוט ילך וישתכלל עם השנים.

 

בשנים הקרובות אני מניח שנראה את אלפא-דוג נכנס לשימוש רחב בצבא ארצות-הברית, ובהרחבה – אולי גם בצה"ל. משם קצרה הדרך לשוק האזרחי. האם לעגלות שלנו בקניונים יהיו רגליים? ספק גדול. על גבי רצפה שטוחה, אין לרגליים יתרון לעומת גלגלים. אני מצפה שרובוטים דומים ייכנסו לשימוש בעיקר באתרי בנייה ובאזורים אחרים בהם רובוטים הנעים באמצעות גלגלים אינם מסוגלים לתפקד. ואם אתם תוהים כיצד רובוט גדול שכזה יצליח להשתלב בנוף האזרחי, אפשר להירגע: יש כבר גרסה בעלת שתי רגליים בלבד.
 
אלפא-דוג וביג-דוג מהווים רק דוגמה אחת לדרך בה רובוטים ייטמעו בחיינו בעתיד. אלא שהם אולי הדוגמה השולית ביותר. אם ננסה ללכת לכיוון של הרובוטים הגדולים ביותר, נגיע כנראה בסופו של דבר לרובוט שהוא למעשה בניין לכל דבר: גורד-השחקים הדינמי הנבנה בימים אלו בדובאי. הבניין מורכב מעשרות קומות, שכל אחת מהן מסוגלת להסתובב ביחס לשנייה במהירות זוויתית של 6 מטר לדקה, שלא תגרום לנוכחים לחוש בתנועה. התנועה תהיה ניכרת בעיקר מבחוץ, מכיוון שהבניין ישנה את צורתו כל העת, ממש כיצור חי. וכמו יצור חי, הוא יוכל גם להפיק אנרגיה מהסביבה. בין הקומות ימוקמו טורבינות רוח גדולות, שינצלו את זרימת האוויר להפקת אנרגייה שתשמש להנעת הבניין, ואולי גם לאספקת חשמל לבניין עצמו ולאזורים הסובבים אותו.

 

אולי הבעיה היחידה שאני יכול לראות היא ברעש הגדול שטורבינות רוח נוטות לעשות בזמן פעולתן. עם זאת, קשה שלא להעריך את היצירתיות של המעצבים ואת נכונותם להעז. גם אין מניעה פיזיקלית אמיתית לקיומו של הבניין, למרות שקשה לנו לחשוב על מבנה המתנהג ונע כיצור חי עצום-מימדים.
 
זוהי, אם כן, סביבת העתיד הנשקפת לנו בעוד עשר שנים. בנייני ענק המגיבים לסביבה ומשתלבים איתה. רובוטים הנעים על ארבע רגליים ושתי רגליים, ומתפקדים מול בני-האדם כבני-לוויה נאמנים. והעובדה המדהימה ביותר היא שכאשר נגיע לעתיד הזה, הוא לא יראה לנו מוזר יותר מכפי שהאייפונים של ימינו נראים בעינינו, או מהעובדה שאנו מסוגלים להתקשר עם חבר בצד השני של כדור-הארץ במהירות המחשבה כמעט. כי אנחנו עדיין, למרות הכל, נמשיך להיות בני-אדם.
 
(או שלא, ועל נקודה זו אני מדבר בחלק מההרצאות שלי לקהל הרחב…)