ניסויים שערורייתיים על ילדים

ניסויים שערורייתיים על ילדים

מה, אם למען הצלת האנושות, למשל מסרטן, יידרש להשאיר לזמן קצר כמה ילדים מבוהלים ביער? ומה אם יעשו זאת רק כדי לספק את הסקרנות המדעית? האם אתם חושבים שהתשובה היא ברורה מאליו? למרבה הצער, לא לכולם. מדענים מסוימים לא רואים שום דבר רע בזה, שלמען המדע הם יכולים:

1. לקחת את הילדים ליערות הפרא ולהסיט אותם אחד נגד השני.

בשנת 1954, פסיכולוג טורקי בשם מוזפר שריף חשב: מה יהיה אם נשים שתי קבוצות של ילדים במקום מבודד, ושיילחמו זה נגד זה?

מוזפר שריף

שריף לא הכיר דרך אחרת חוץ מניסוי, כדי לספק את הסקרנות המדעית שלו, ולכן הוא לקח שתי קבוצות של אחד עשרה ילדים רגילים בני 11, שהיו בטוחים שנוסעים לקייטנת קיץ בטבע וציפו לבילויים, דיג ושכייה שהיו אמורים להימשך 3 שבועות.

אף אחד מהם לא היה יכול לדמיין שההורים חתמו על הסכמתם להשתתפותם בניסוי של שריף, ושקיימת קבוצה נוספת של ילדים בני גילם, שגויסה במיוחד לשם "מלחמה" איתם.

בשבוע הראשון הכל התנהל טוב, כי שתי הקבוצות הופרדו אחת מהשנייה. הם נתנו את הזמן הזה על מנת לבנות מערכות יחסים בתוך כל קבוצה. בשתי הקבוצות נוצרה היררכיה במידה מסוימת עם מנהיגים בראש הקבוצות, ואפילו המציאו שמות לקבוצות - קבוצה אחת בקשה להיקרא "נשרים", והשנייה  - "נחשים ארסיים".

וכאשר כל קבוצה הפכה ל-"צוות אמיתי", איפשרו לילדים לגלות "בטעות" על קיום של הקבוצה השנייה. כך התחיל השלב השני של הניסוי, שבו החוקרים עשו כמיטב יכולתם כדי לעורר קונפליקטים בין הקבוצות, ואז צפו עד איפה תגיע העוינות.

הכל התחיל במשחקים תמימים כמו כדורסל ומשיכת חבל, עם פרסים כמו אולרים למנצחים. לאחר מכן החוקרים הרחיבו והעמיקו את הסכסוך, ובסופו של דבר ארגנו מסיבה, אליה הביאו את ה- "נשרים" קצת יותר מוקדם מהקבוצה השנייה.

אלו שהגיעו ראשונים, אכלו בהנאה את הדברים הטעימים, והשאירו לקבוצה השנייה רק שאריות. "הנחשים" נעלבו והתחילו לקלל את ה- "נשרים". הסכסוך התפתח להשלכות של צלחות אוכל ובסופו של דבר הפך לקרב של ממש. כך, הילדים מהקבוצות השונות התחילו לשנוא את הילדים מהקבוצה השנייה, וכל פעם שהייתה להם אפשרות – היו מנסים לעשות להם משהו רע.

באופן כללי, שריף והצוות שלו הצליחו בזמן שיא (פחות משלושה שבועות) להפוך 11 ילדים רגילים בני 11 ללא בעיות התנהגותיות לפראי אדם אגרסיביים. תחי המדע!

אגב, שריף בצע ניסויים דומים 3 פעמים, וכל פעם הם הסתיימו בעימותים קשים.

2. לעבוד על תינוקות

ברגע שהילדים מתחילים לזחול, הם מבינים מהר מאוד שזה לא בטוח לזחול בירידות תלולות, כי כך אפשר ליפול ולהיפגע. אבל מאיפה הם לומדים שייפלו, אם הם לא נפו אפילו פעם אחת בחייהם?

חקר התופעה הזו, על פי המדענים מאוניברסיטת קורנל - אלינור גיבסון וריצ'רד וולק, לא יוכל להתבצע מבלי לדחוף את התינוק אל הקצה של "התהום הנורא" ולשכנע אותו לזחול לתוכו.

הם בנו מה שנקרא "צוק חזותי" – מבנה חכם מלוחות שהונחו על גבי זכוכית עבה. לאחר מכן, כיסו איפה שצריך בבד עם הדפס מתאים. כתוצאה מכך נוצרה אשליה שבמקום הזכוכית יש חלל ריק בתוך הרצפה. ממבט ראשון – הכל בסדר, כי אין שום סכנה לבריאות הילדים.
כמובן, לא תהיה שום פגיעה פיזית בילד, אבל מה בקשר לנפשית?

את הילדים דחפו אל הקצה של "הצוק", ואמם מהצד השני ניסתה לשכנע אותם לזחול דרך הזכוכית.  במילים אחרות – הם איפשהו מצאו אמהות, אשר היו מוכנות לנסות ולשכנע את הילדים הקטנטנים שלהם לעשות את מה שלדעתם (ובצדק) יגרום למותם! הילדים היו צריכים לבחור בין הציות לאמם לבין החיים שלהם.

כך, נבדקו 36 ילדים בני 6 עד 14 חודשים. רק שלושה מהם זחלו על הזכוכית. הרוב הסתובבו וזחלו בכיוון ההפוך מאמא שלהם. היו גם חלק שפרצו בבכי.

למרות שרוב הילדים לא נפלו למלכודת של המדענים, הם עדיין מצאו את עצמם קרוב מדי לקצה, ובתנאים הטבעיים היו יכולים ליפול "מהצוק". וזה מה שהביא את גיבסון למסקנה "סנסציונית" ש- "את הילדים לא צריכים להשאיר על הקצה, ולא משנה כמה טוב הם יכולים לקבוע את העומק".
מי היה מאמין!

3. להשתמש ביתומים כדי לאמן אמהות לעתיד

זה היה בימים שבהם הבנות נשלחו  למוסדות חינוך מיוחדים, כדי ללמוד לבשל ולרצות את בעלן לעתיד ולשמור על הבית.

מישהו בא עם הרעיון "המבריק" - להכנת נערות מתבגרות להיות אמהות, אפשר להשתמש בדוגמאות חיות! כלומר, בילדים יתומים.

החל משנת 1920, המוסדות האלה התחילו "ללוות" מבתי יתומים מאות ילדים, כדי שהתלמידות הצעירות יתאמנו עליהם. הילדים הוחזקו בכיתות מיוחדות, לשם הוכנסו קבוצות של 8 – 12 "אמהות".

שמות של ילדים אלה נשמרו בסוד, לכן הבנות המציאו להם כינויים, לפעמים די משפילים. לאחר שנה או שנתיים בתור "עזרים חזותיים", הילדים נשלחו למשפחות אומנות.
התכנית פעלה עד שנת 1960.

4. להפוך פין מושחת לניסוי שנמשך חיים שלמים.

דייויד ריימר, כמו אחיו התאום, נולד בשנת 1965 בוויניפג (קנדה). כשהוא היה בן שמונה חודשים, הוריו הביאו אותו לרופא כדי לעשות ברית מילה. במקום להשתמש באזמל, מסיבה כלשהי החליט הרופא להשתמש במכשיר חשמלי, ובמהלך הניתוח שרף לגמרי את פין התינוק.

ג'ון מאני

ההורים המסכנים הלכו לייעוץ לפסיכולוג ד"ר ג'ון מאני, שהתמחה בחקר הזהות המינית. ההמלצה של ד"ר מאני הייתה רדיקלית - לבצע ניתוח לשינוי מין ולגדל את הילד כילדה.

הורים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי שהילדים שלהם יהיו מאושרים, הקשיבו לעצתו של הרופא המכובד. אבל, כפי שהתברר מאוחר יותר, איכות החיים של הילד לא עניינה את מאני כלל. הרופא לא רצה להחמיץ את ההזדמנות המושלמת לניסוי מדעי, כדי שיוכל "להוכיח שהחינוך, ולא הטבע הוא זה שקובע את הזהות המינית והנטייה המינית של האדם". והעובדה שלדייוויד היה אח תאום, נתנה למאני הזדמנות ייחודית כדי לאשר את ההשערה הזאת.

דייויד

הבעיה הייתה שדייויד לא רצה בשום פנים ואופן להיות "ברנדה". ברנדה סרבה ללבוש שמלות והעדיפה לשחק במכוניות ובאקדחים של אחיה, במקום לשחק עם הבובות שלה. בבית הספר הקניטו לה כל הזמן בגלל שהתנהגה כמו בן.

ההורים הדואגים שוב ביקרו אצל ד"ר מאני, אך הוא הבטיח להם שזה פשוט "גיל קשה" ובקרוב הכל יסתדר. כל הזמן הזה, מאני פרסם מאמרים מדעיים על הניסוי שלו, וחשב שהוא נצחון מוחלט.

וכאשר דייויד גדל וגילה את האמת, ד"ר מאני פתאום הפסיק את המחקר שלו. לא שמעו עליו במשך שני עשורים, ורק בשנת1997 פורסמו מהארכיון המסמכים שהראו איזה נזק קטסטרופלי הוא גרם לדייויד.