המחקרים המדעיים המוזרים ביותר

המחקרים המדעיים המוזרים ביותר

לפעמים אנו פשוט נדהמים, כאשר שומעים איזה נושאים "חשובים" פותרים המוחות הגדולים של כדור הארץ:

1. "איך תרנגול הודו זכר יגיב לראשה הכרות של הנקבה?"

בשנות ה-60, מומחי העופות שמו לב שתרנגול הודו זכר בוחר את הנקבה על הבסיס של איך נראה ראשה. כדי להוכיח את זה בודאות, הם חתכו את הראש של הנקבה, שתלו אותו על מקל ושמו לפני תרנגול הודו ... אבל בואו נספר לפי הסדר:

בשנת 1965, חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה - מרטין שיין ואדגר הייל התחילו בניסויים, כדי לגלות אם תרנגול הודו צריך לשם הזדווגות את "כל החבילה" או שהראש של הנקבה יספיק. לשם כך הם הכינו כמה "בובות" של תרנגולות הודו, ושמו אותן עם התרנגולים. הזכרים לא שמו לב לדבר, ועשו איתן את מה שכל תרנגול זכר היה עושה עם הנקבה. לאחר מכן, החוקרים חתכו לבובות את הרגליים, הכנפיים והזנב, אך גם זה לא הפריע לתרנגולים.

המדענים קיצצו את בובות התרנגולות חלק אחר חלק, עד שבהדרגה מתרנגולת הודו המלאכותית נשאר רק ראש. אבל גם בצורה הזו, הבובות לא איבדו את המשיכה שלהן עבור התרנגולים!

לאחר מכן, החוקרים עברו לחלק הבא של הניסוי, שבו לתרנגולי הודו הציעו לזדווג עם ראשים אמיתיים של תרנגולות הודו. התוצאה הייתה זהה.

2. "האם אפשר לגרום לצב לפהק, אם מפהקים מול פניו?"

כולם יודעים שהפיהוק – מאוד מדבק. פיהוק אחד במשרד, או אפילו באוטובוס - מתחיל תגובת שרשרת. וזה קורה לא רק אצל אנשים – נסו זאת על הכלב שלכם ותראו.
לכן, קבוצה של מדענים התחילה להתעניין בתופעה זו והחליטה בכל האמצעים לגלות האם זה משפיע גם על צבים.

בתור התחלה, היה צורך ללמד לפחות צב אחד לפהק בפקודה, כדי שיוכלו לבדוק את התגובה לפיהוק שלו אצל צבים אחרים. לכן, ד"ר אנה וילקינסון מאוניברסיטת לינקולן (בריטניה) בחרה לה צב אדום ובילתה שישה חודשים בניסיון ללמד אותו לפהק.

תהליך הלמידה היה כזה: וילקינסון בילתה שעות עם הצב – היא הציגה בפניו קרטון בצבע אדום, וברגע שהצב פתח את הפה או עשה תנועה שנראית כמו פיהוק – היא נתנה לו חתיכת חסה. אחרי כמה חודשים, הצב למד לפתוח את פיו בלי חסה, רק כאשר ראה את הקרטון האדום.

לאחר מכן, שמו את הצב המפהק יחד עם צבים אחרים ו... לא קרה כלום. התברר שהפיהוק – אינו מדבר עבור הצבים. התברר שזו יותר תופעה חברתית, שאינה זמינה לבעלי חיים "ממעמד נמוך יותר".

3. "איך קולו של קוף נשמע תחת השפעה של הליום?"

על מנת לענות על השאלה החשובה הזו עבור האנושות, המומחה לקופים מאוניברסיטת קיוטו (יפן) - טאקשי נישימורה, הכניס גיבון לתא ממולא בהליום. מה הייתה התוצאה? במקום הזעקה האופיינית לגיבון, יצא ממנו צליל שדומה יותר לאנחה של רוח רפאים מבוהלת עד מוות.

אמנם, לשם הגינות יש לציין שהניסוי הזה לא היה חסר טעם כמו שזה נראה. נישימורה ניסה להבין את המנגנון, שבאמצעותו הגיבונים מוציאים את הצלילים, והתברר שהמערכת הזו עובדת כמעט כמו אצלנו, אך האנשים מתמחים בדיבור והגיבונים – בשירה.

4. "מה יקרה, אם דולפין זכר יחיה עם נקבה אנושית?"

בשנת 1965, חוקר הדולפינים - ג'ון לילי יחד עם צוותו ערך ניסוי שנמשך 10 שבועות, בהן לימדו את הדולפין את היסודות של השפה האנושית, כולל מושגים של צבעים ומספרים. האימון התקיים בעזרתם של משחקים עם קלפים מיוחדים.

לילי החליט, שלהקמת קשר אידיאלי עדיף למשך הניסוי לבודד את הדולפין הזכר מדולפינים אחרים, ולשים אותו בברכה נפרדת עם אדם מהמין השני. בתור השכנה של הדולפין נבחרה הסטודנטית מגי הו. היא התגוררה בחדר, שבו כל הרהיטים היו חצי שקועים במים, כדי שהדולפין ששמו פיטר יוכל להתקרב אליה מתי שירצה.

באופן כללי, מגי נגעה בלבו של פיטר... אם לא יותר.

בהתחלה הדולפין התנהג כמו ג'נטלמן אמיתי, והיה מבטא את רגשותיו באמצעות נתינת מתנות של דגים קפואים. אבל מגי לא לקחה ברצינות את החיזור של פיטר, וכפי שהתברר, הוא לא היה מרוצה מכך. הוא התחיל לנשוך אותה, ואפילו הכה אותה באמצעים העומדים לרשותו – כדי "לרמוז" לה על המשיכה המינית שלו.

המדענים הודאגו, והחליטו מעת לעת לשלוח אל הדולפין המאוהב נקבות מהמין המתאים. אבל שום דבר לא עבד, כי פיטר היה "גבר של אישה אחת" והחליט בכל האמצעים להילחם על לבה של מגי.

כתוצאה מכך, לשם הניסוי, מגי הסכימה ללטף את הפין של פיטר בעזרת רגליה או ידיה, כדי שהוא יסכים לקחת חלק במספר ניסויים חשובים.

לאחר הניסוי, מגי כתבה דו"ח מאוד מגונה.

לילי חושב שהניסוי הצליח מאוד, כי פיטר אכן למד כמה מושגים לשוניים בסיסיים.

5. "האם שימפנזים יכולים לזהות אחד את השני באמצעות הישבן?"

למרבה המזל, שלא כמו בניסוי הראשון עם תרנגולי הודו, לא עלה במוחם של המדענים הרעיון לחתוך לשימפנזים את הישבנים. הפעם הכל היה הרבה יותר אנושי - פרנץ דה וואל וג'ניפר פוקורני צילמו הרבה תמונות של ישבנים של שימפנזות.

לאחר מכן הם בחרו 6 שימפנזים החכמים ביותר, והראו להם את התמונות, בהן הם היו אמורים למצוא ישבנים מוכרים. והקופים הצליחו! זה מראה, שהשימפנזים, כמו בני האדם - מסוגלים ליצור מושג על הגוף כולו - שלא כמו חתולים, למשל, שיכולים בהתלהבות לרדוף אחר הזנב של עצמם.

6. "איזו הבעת פנים תהיה לאדם, אם תכריחו אותו לחתוך את הראש לעכברוש?"

בשנת 1924, סטודנט לתואר שני בשם קארני לנדיס ערך ניסוי מאוד מוזר. הוא מצא מתנדבים, צייר על פניהם כמה קווים כדי שיהיה קל יותר לעקוב אחר שינויים בהבעות הפנים שלהם כאשר הם ייאלצו לבצע דברים שגורמים לגועל: ללטף צפרדעים, להסתכל על תמונות פורנוגרפיות... כל מני דברים כאלה. ובזמן זה הוא צילם את פניהם.

בסוף, הוא חילק לכולם חולדות לבנות, וביקש לחתוך את ראשם של בעלי החיים. למרבה הפלא, רוב הנושאים ביצעו את המשימה. יותר משליש מהאנשים סרבו, ובמקומם המדענים עשו את זה.

כתוצאה מכך, לנדיס מצא שלא קיימת הבעה אוניברסלית לגועל. הנה כמה תמונות מהניסוי:

שימו לב לילד שבתמונות 7 - 9. הילד הוא רק בן 13, והוא הגיע למעבדה שבה לנדיס עבד, כאשר הרופאים חשדו שלמחלת הלב ממנה סבל – יש שורשים פסיכולוגיים. אולי לנדיס רק רצה לראות האם המדע יכול להפוך ילד חלש פיזית לרוצח סדרתי... מי יודע...

לכו תבינו אותם, מדענים...