הסוד הנורא של אנטרקטיקה

הסוד הנורא של אנטרקטיקה

חוקר הקוטב הבריטי רוברט סקוט, ניסה להגיע ראשון אל הקוטב הדרומי, אבל לא התמזל מזלו - רואלד אמונדסן הנורבגי הגיע לשם לפניו. כשהגיע למקום היעד, סקוט מצא בו דגלון שהמתחרה שלו השאיר כאשר היה שם רק לפני כשבוע. החוקר האנגלי החליט לחזור בחזרה מבלי לחזור על המסלול של אמונדסן – הוא הלך דרך אזור הקוטב המגנטי, ומת...

כעבור 50 שנה, משלחת סובייטית שהקימה את תחנת "השלום" באנטארקטיקה, שלחה קבוצה של שישה חוקרים לחלק הפנימי של היבשת כדי להגיע לקוטב המגנטי הדרומי. חזרו משם רק שניים. רשמית, הסיבה לטרגדיה הייתה סערה אכזרית, כפור חמור ותקלה במנוע של הרכב.

קבוצה נוספת של חוקרים שהלכו לקוטב המגנטי הדרומי – היו החוקרים האמריקאים. זה היה בשנת 1962. האמריקאים לקחו בחשבון את הניסיון העצוב של החוקרים הסובייטיים – הם לקחו את הציוד המתוחכם ביותר, ושלחו משלחת של 17 אנשים על 3 רכבי שטח, ועם קשר רדיו קבוע.

במסע הזה, אף אחד לא מת. אבל האנשים חזרו ברכב אחד. וכולם היו על סף טירוף. החוקרים פונו מייד הביתה, ומה קרה בקמפיין – כמעט ולא ידוע היום.

אחרי האמריקאים, שוב הגיעו לחקור את הקוטב המגנטי הדרומי החוקרים הסובייטיים. אחד המשתתפים בקמפיין הזה היה יורי קורשונוב, שעד לא מזמן התגורר בסנט פטרבורג. כתב אחד הצליח לדבר איתו על מה שקרה בקמפיין, אך לא הספיל לפרסם את סיפורו. באותו הזמן – קורשונוב נפטר.

ולאחרונה, הסיפור הזה, בעל שפע פרטים מדהימים - הופיע בעיתונות האמריקאית.
הנה הסיפור:

"היה יום קוטבי", - סיפר קורשונוב, - "ורוב הזמן של מסענו היה מזג אוויר נאה. המדחום הראה רק מינוס  30 צלזיוס, ולא הייתה רוח – דבר נדיר באנטארקטיקה. עברנו את המסלול במשך 3 שבועות, מבלי לאבד דקה כדי לתקן את המכונית.
הצרה הראשונה התרחשה כשמיקמנו את המחנה בנקודה התואמת לקוטב המגנטי הדרומי לפי המדידות שלנו. כולם היו מותשים, ולכן הלכו לישון מוקדם. אבל לא הצליחו להירדם.
הרגשתי חרדה מעורפלת, קמתי יצאתי מהאוהל, וראיתי במרחק של כ- 300 מטרים מהרכב שלנו... כדור זוהר!
הוא קיפץ כמו כדורגל, אך גודלו היה גדול פי מאה. צעקתי, וכולם רצו החוצה. הכדור הפסיק לקפץ והתגלגל לאיטו אלינו, ותוך כדי תנועה הוא שינה את צורתו לצורת נקניק. גם הצבע שלו השתנה – הוא נעשה כהה יותר, ועל החלק הקדמי של "הנקניק" החל להופיע פרצוף מפחיד בלי עיניים, אבל עם פתח הדומה לפה פעור. השלג העלה אדים תחת "הנקניק", כאילו הוא היה רותח. "הפה" היה בתנועה, וחשבתי ש- "הנקניק" מנסה להגיד משהו.

הצלם של המשלחת - אלכסנדר גורודצקי – התקדם עם המצלמה שלו, למרות שראש המשלחת (אנדריי סקובלב) צעק לו שיעמוד במקום! אבל אלכס המשיך ללכת ולצלם ללא הפסקה. והדבר הזה ... הוא מייד שינה את צורתו שוב - נמתח לרצועה צרה, וסביב אלכס הופיעה הילה זוהרת. אני זוכר איך הוא צעק והפיל את המצלמה...

בשלב זה, נשמעו שתי יריות – סקובלב וד"ר רומן החלו לירות. זה היה נשמע, כאילו הם ירו לא בכדורים רגילים, אלא בכדורי נפץ. הרצועה הזורחת התנפחה, רסיסים זוהרים עפו לכל כיוון ואלכס התכסה במשהו שנראה כמו אש.

מהרתי אליו. הוא שכב עם פנים כלפי מטה ו... היה מת! צווארו, ידיו, וכפי שהתברר גם כל הגב שלו נשרפו והפכו לשחורים.

ניסינו ליצור קשר עם תחנת "השלום", אבל לא הצלחנו – כי ברדיו נשמעה רק שריקה מתמשכת. מעולם לא יצא לי לפגוש סערה מגנטית פראית שכזו! היא נמשכה כל שלושת הימים של שהותנו בקוטב.

המצלמה הותכה, כאילו מפגיעה ישירה של ברק. השלג והקרח שהיו במקום בו זחל הדבר הזה – התאדו, ויצרו חריץ בעומק של חצי מטר, ורוחב של 2 מטרים.

קברנו את אלכס בקוטב.

כעבור יומיים, קוסטוב ובוריסוב איבדו את חייהם, ואז – אנדריי סקובלב נפטר.
הכל חזר על עצמו... קודם הופיע כדור אחד - ממש על הגבעה מתחתיה היה קבור אלכס, וכעבור דקה הופיעו עוד שניים. הם הופיעו כאילו נבנו מהאוויר בגובה של כמאה מטרים, ירדו למטה, צפו קצת במקום והתחילו לנוע במסלולים מורכבים, בעודם מתקרבים אלינו.
אנדריי סקובלב צילם, ואני מדדתי את המאפיינים האלקטרומגנטיים והספקטרליים – את המכשירים התקנו מראש במרחק של כ- 100 מטרים מהרכב. קוסטוב ובוריסוב עמדו ליד ברובים שלופים. הם החלו לירות ברגע שלדעתם הכדורים התחילו לשנות את צורתם ל- "נקניק".

כשהתאוששנו מההלם, הכדורים נעלמו, ובאוויר עמד ריח של אוזון – כמו אחרי סערה כבדה. קוסטוב ובוריסוב שכבו בשלג. מהרנו מייד אליהם, חשבנו שאפשר לעזור להם. ואז הבחנו בסקובלב.
הוא עמד וסגר את עיניו בידיו, המצלמה שכבה במרחק של חמישה מטרים ממנו... הוא היה בחיים, אבל לא זכר כלום ולא ראה כלום.
הוא היה... אפילו עכשיו מפחיד להיזכר בזה... הוא היה תינוק. הוא עשה את צרכיו במכנסיו. הוא לא רצה ללעוס מזון – רק שתה והתיז את הכל מסביב. אולי היינו צריכים להאכיל אותו מבקבוק – אך לא היה לנו דבר שיכלנו להיעזר בו. 
את קוסטוב ואת בוריסוב לא קברנו – לא נשאר לנו כוח לכך. רצינו דבר אחד בלבד – לברוח משם במהירות.
סקובלב כל הזמן יילל והזיל ריר... בדרכנו חזרה הוא מת. מאוחר יותר, הרופאים מצאו אצלו אי ספיקת לב וכוויות קור קלות ולא קטלניות.
בסופו של דבר החלטנו לספר את האמת – הדבר שקרה פשוט הכביד עלינו מדי. להפתעתנו – האמינו לנו. למרות שלא היו ראיות חותכות.
לא שלחו לשם משלחות נוספות. וכפי שאני מבין – למשלחת האמריקאית שהייתה של בשנת 1962 קרה אותו הדבר. עכשיו אתם יודעים למה אף אחד אחר לא רוצה לבקר שם. יום אחד, אולי, שוב פעם ישלחו לשם משלחת. אבל אני לא חושב שזה יקרה בקרוב".