הילדונת שלו...
היא בת 7, ילדה עם קוקיות שהולכת לכיתה א' עם מבט של אדם קדמון שהגיע לעיר המודרנית.
והוא בן 16. והוא נאלץ ללוות את היצור המבולבל הזה לבית הספר ולהעביר לידי המורה. כי אם ייתנו לה ללכת לבד לבית הספר ובחזרה – היא תוכל ללכת לאיבוד, כי היא בקלות יכולה להתנתק מהעולם ולעקוב אחר פרפר שעף או גור חתולים שרץ במשחק.
והוא הלך עם "הזנב" הזה כי אמא שלו ריחמה על שכנתה שגרה ממול, שגידלה לבד את בתה ועבדה בשתי עבודות כדי לפרנסה.
היא בת 11, והוא בן 20.
לעתים קרובות, כאשר חזר מהצבא, הוא היה צריך לשלוף אותה מקרבות אכזריים, שהיא ניהלה עם בנות אחרות מהשכונה, או לקחת ממנה סיגריות שהיא התחילה לעשן ולהבהיל את האוהדים הקטינים הרבים שלה. ובריונים ניסו להימנע מלפגוע ב- "ילדונת" שלו...
היא בת 18, והוא בן 27.
ואיכשהו שניהם התחתנו באותה השנה – היא עם חבר איתו למדה והוא עם חברה מהעבודה. הם גם התגרשו באותה התקופה, והתחילו לבלות יחד בערבים, ולחלוק אחד עם השנייה את כאב הפרידה בניסיון לגלות היכן הם טעו.
ואז אמא שלה מתה, והוריו עברו לחיות בעיר אחרת.
היא בת 25, והוא בו 34.
היא – בחורה יפהפייה, קרייריסטית רצינית מאוד שעובדת בחברה גדולה. הוא – "עובד בעבודה יצירתית", מגוחך וחסר אחריות, אך מוכשר להפליא.
ורק הוא ידע, כמה שובבות נשארה בעיניה החומות, שמוסתרות על ידי משקפיים...
ורק היא ידעה, כמה אמינות וסבלנות מסתתרת בגאון חסר האחריות הזה.
היא בת 27, והוא בן 36.
שניהם במהלך הזמן הזה ניסו למצוא זוגיות ולהקים משפחות, אך איכשהו חייהם לא הלכו לכיוון הזה. והם יותר ויותר התחילו לחשוב על ילדים.
לבסוף, הם החליטו לעשות דלת בקיר שחיבר את שתי הדירות שלהם והתחילו לחיות ביחד.
בגיל 28 היא ילדה לו בן.
מאוחר יותר, כששאלו אותו על הילדים – הוא תמיד אמר שיש לו 2 – ילד וילדה. והילדונת הקטנה שלו לפעמים הייתה יותר שובבה ותמימה מבנו, שהיה רציני לגילו.
היא צחקה ברגש כמו ילדה מכיתה א' שהוא זכר, יכלה לקפץ ולרוץ אחר פרפרים או לקפוא לחצי שעה בצפייה אחר הנמלים, קפצה מצוקים למים וטיפסה להרים גבוהים.
ויותר מאוחר היא טיפסה על עצים יחד עם הנכדים, וברגעים האלה הוא צמצם את עיניו בפחד לשלומה, ולאחר שהיא חזרה אליו מתנשפת חיבק אותה חזק ולחש "ילדונת שלי..."
כאשר היא ישבה מולו והוא חיבק את כתפיה היא יכלה לראות בעיניו את ההשתקפות שלה – השתקפות של ילדונת צעירה, מאושרת, יפה ונלהבת.
לאחר מכן היא חלתה, והוא האכיל אותה ברסק תפוחים מהכפית, והבטיח לילדונת שלו טיול בהרי ההימלאיה. כך חזר ניצוץ לעיניה, היא חייכה אליו בחיוך עקום וניסתה להניע את אצבעותיה בניסיון להתאושש כמה שיותר מהר. הרי ילדות לא צריכות לשכב בבתי החולים כל כך הרבה!
וכמובן, ילדתו קמה, שכחה מגילה וממחלתה והמשיכה לחיות חיים מאושרים לצדו.
***
ואז הוא עזב ולא חזר.
התקשרו מבית החולים ואמרו משהו – היא לא זוכרת מה. היא רק זוכרת שפתאום היא חשה מחסור באוויר והכל התחיל להסתובב...
והיא כאילו הייתה בתרדמת בזמן שאנשים אחרים נפרדו ממנו בבית הקברות, והיא דיברה עליו בהווה, כאילו הוא עדיין שם, לידה...
וכשהיא חזרה הביתה, היא עדיין לא האמינה שהוא איננו, והקשיבה לצלילי המעלית בתקווה שהוא יחזור.
וכאשר היא התקרבה למראה, היא הופתעה מאוד לגלות שבמקום ההשתקפות הרגילה שלה שהיא ראתה בעיניו, מסתכלת אליה מהמראה אישה מבוגרת בת 77...