האפקט של מרתה מיטשל

האפקט של מרתה מיטשל

האפקט של מרתה מיטשל – זה כאשר לאנשים שמסביב קל יותר להאמין בזה שאתם משוגעים, מאשר להאמין בכך שאינכם משקרים.

בסרטים רבים ישנן סצנות בהן הדמות הראשית באופן נואש מנסה לספר למשטרה, לממשלה או למשפחה איזו אמת נוראית, אבל אף אחד לא מאמין לה – כי האמת נשמעת להם כמשהו שלא יכול להיות. ברוב המקרים, הגיבור מוכרז כבלתי שפוי ונשלח לבית חולים פסיכיאטרי, ורק כאשר כבר "מאוחר מדי", מתברר שהוא צדק.

למעשה, מקרים דומים מתרחשים גם בחיים האמיתיים, אם כי לא לעתים קרובות. יש לזה אפילו שם בפסיכולוגיה – "האפקט של מרתה מיטשל".

ייחודה של תופעה זו הוא שהחולה כאן בסדר גמור. הבעיה היא שיש סוג של "מחסום נפשי" במוחו של הפסיכיאטר.
ברוב המקרים, האפקט של מרתה מיטשל בא לידי ביטוי בשתי צורות: או שהאדם היה בטוח שהוא נמצא תחת מעקב של המודיעין, או שהוא היה ניצוד על ידי מאפיה. בכל מקרה, דבריו היו נשמעים יותר מדי מופרכים, כדי שאחרים יאמינו לו.

מרתה מיטשל

מרתה מיטשל, שאת שמה קיבל האפקט הזה, הייתה האישה המפורסמת ביותר שקרה לה סיפור דומה. בהיותה אשתו של היועץ המשפטי לממשלה בממשלו של ריצ'רד ניקסון, היא במקרה נתקלה בראיות שמפלילות כמה אנשים חשובים. מרתה החליטה לא לשתוק, וסיפרה הכל לציבור הרחב, אבל אף אחד לא לקח את דבריה ברצינות, וכולם החליטו שהאישה חולת נפש. גם העיתונות וגם הציבור היו מרוצים מההסבר הזה. ורק מאוחר יותר, כאשר התרחשה שערוריית ווטרגייט המפורסמת, כולם הבינו שמיטשל סיפרה אמת.

ברנדן מאהר

הראשון שתיאר את האפקט של מרתה מיטשל, היה פסיכולוג ברנדן מאהר. בשנות 1950 ו -1960, הוא עבד עם חולים שנידונו למאסר בבתי כלא, ושם לב שפסיכולוגים רבים מייחסים באופן אוטומטי לאשליות את האלמנטים הפחות מציאותיים בסיפורים של מטופליהם.

מה הסבירות, שאדם באמת נרדף על ידי המאפיה, או עוקבים אחריו, או אנשים סביבו ממציאים תכניות מרושעות, או שהוא סובל ממחלה מאוד נדירה? ההסתברות שזה אכן כך היא קטנה מאוד, אבל עדיין קיימת. עם זאת, לאחר שהרופא מתקשר עם מאות חולים, אשר הפחדים שלהם הם אשליה טהורה – הוא באופן אוטומטי מתייחס לסיפור האמיתי גם כאשליה.

קושי נוסף הקשור בזיהוי של אפקט של מרתה מיטשל, הוא שלעתים קרובות האדם אשר עושה את ההצהרה הבלתי סבירה, הוא בעל מאפיינים אישיים שבאמת נותנים לאחרים סיבה לפקפק במילים שלו.

באשר למרתה מיטשל, בסיפוריה על פעילות בלתי חוקית שהקיפה את הנשיא היו אלמנטים של אמת שבה עדיין קשה להאמין. היא סיפרה, למשל, שהאכילו אותה בתרופות פסיכוטרופיות והחזיקו אותה בשבי כמה ימים. לא נמצאו שום הוכחות להצהרות אלו. אז מה לעשות במקרה כזה? להכיר בסיפור שלה כאמיתי לגמרי, או להודות שחלק מהפרטים שהיא נתנה – הם המצאה?