פלה - גאון הכדורגל
.jpg)
על הפופולריות שלו סופר כבר הכל. כל העולם ראה את התמונה של רוברט קנדי שמחבק את השחקן כדורגל המסובן במקלחת של חדר ההלבשה. כך גם סיפור אגדתי יפה על הפסקה של יום אחד במלחמת האזרחים המשתוללת בזאיר: היריבים רצו לצפות במשחק עם פלה. כאשר "סנטוס" עזבו - המלחמה התחדשה... רבים כבר כתבו על האיש העני שהלך ברחבי האפריקה מקייפטאון לקזבלנקה כדי להגיע למשחק של "המלך" (כך מכנים אותו בברזיל כבר שלושה עשורים). ביולי שנת 1995, נוסע סמוי אפריקאי נוסף, הגיע בתא המטען של ספינה אמריקאית שחצתה את האוקיינוס האטלנטי כדי להגיע לברזיל אל "המלך" עם בקשה ליישב את המלחמה בין בני שבט הטוטסי ובני שבט ההוטו .
אחד הפרסים הראשונים בו זכה פלה – הייתה מדליה של משרד חינוך של ברזיל: אלפי בנים התחילו ללמוד לקרוא ולכתוב רק כדי לקרוא את ספרו הראשון: "אני - פלה", שהופיע לאחר גביע העולם בשנת 1958. תקרית מצחיקה נכנסה להיסטוריה: במהלך משחק כדורגל בקולומביה, שופט אחד העז להוציא את פלה מהמשחק. הצופים הזועמים גירשו אותו מהאצטדיון, ולאחר מכן אילצו את פלה לחזור ולסיים את המשחק.
בנובמבר שנת 1969 קרה סיפור מצחיק נוסף. לכבודה של מלכת אנגליה, שהייתה באותה העת בביקור רשמי בברזיל, באצטדיון "מרקנה" עשו משחק כדורגל. שיחקו קבוצות מריו דה ז'נרו וסאן פאולו. לאחר המשחק, הוד מלכותה מסרה לקפטן של הקבוצה המנצחת את הגביע. מי שלקח את זה, כמובן – היה פלה. וגם, כמובן, מאות צלמים ניסו ללכוד את הרגע ההיסטורי. כמו תמיד, היה בלגן גדול מסביב, והמלכה שהתעייפה מהבלגן הזה פשוט נתנה את הגביע לפלה והתחילה להתרחק. אבל צלמי העיתונות התחילו לצעוק בזעם: "מלכה, אל תמהרי! תעצרי ותעמדי לידו!". שמתם לב? לא שפלה יתקרב למלכה, אלא שהיא תחזור אליו!
לכן אף אחד לא הופתע, כאשר מאוחר יותר התפרסמה תמונה ומתחתיה כתוב "פלה ואחד האוהדים שלו", כאשר בתמונה היה מצולם פלה עם האפיפיור.
את הייחודיות של כישרון הכדורגל שלו יש לתאר כך: כל אלמנט של משחק כדורגל - הוא עשה טוב יותר מכל שחקן אחר. פשוט לא היו לו חולשות.
הוא רץ בקצב המהיר ביותר, קפץ מעל לכל, הכה מדהים עם שתי רגליו. בשבילו לא היו קיימים סודות בכדורגל. בכך הוא הלחיץ את יריביו.
פעם אחת, במאי שצילם עליו סרט, ביקש ממנו לבקוע גול מנקודה מסוימת במגרש, "כדי לא לבזבז הרבה סרט צילום". הם מיקמו את המצלמה בזווית מסוימת, וכמובן הכדור נכנס לשער מהנקודה המבוקשת.
האופי שלו גם מפליא. עם העלייה המהירה מאוד לפסגת "האולימפוס" (הוא הפך לאלוף העולם בגיל שבע עשרה, ופעמיים אלוף בגיל 22) – חיידק של "מחלת הכוכבים" לא הדביק אותו. הוא תמיד הדהים את כולם באופי הטוב שלו וביחס הטוב שלו כלפי אחרים. אוהד שהצליח להגיע אליו דרך שרשרת של שומרים, היה יכול להיות בטוח בכך שהמלך לא יסרב לתת לו את חתימתו, יטפח לו על השכם ויאחל כל טוב.
אבל הטבע הכמעט מלאכי הזה השתנתה כאשר המלך יצא למגרש הכדורגל, שבו הוא תמיד היה יריב פטפטן ומסוכן מאוד... כן, זו הייתה תכונה מאוד בולטת שלו: פטפטנות עודפת במגרש. עם כל הריסון העצמי, ההערכה העצמית והאינטליגנציה המולדת – כאשר הוא נכנס למגרש הוא הפך לשחקן קולני ועצבני.
לפעמים היה נדמה שהוא שחקן מאוד קשוח וגס – אבל בדרך כלל הוא לא היה בעד דברים כמו מכות ברגליים. בכל מקרה, הוא אף פעם לא התחיל ראשון. אבל אם התחילו איתו – הוא היה יכול בקלות לשלוח את יריבו לבית החולים.
לפעמים, בתגובה לגסות רוח או דחיפה בגב – פלא יכל באופן אלגנטי ושנון להשפיל את היריב על ידי לעג גלוי.
הוא נהג לשחק נקי. לכבד את כללי המשחק. אבל הוא לא היה אידאלי! הוא יכל גם לרמות! פעם אחת במשחק צמוד, בו לא היה ברור מי ינצח, כאשר מבטים של כל השופטים היו מכוונים אל הפינה של המגרש - פלה במהירות פתאומית הכניס את ראשו אל תוך הזרוע של שחקן אחר וצרח:
- היי, שופט! שופט! תראה מה הוא עושה לי!
השופט הסתובב וראה משהו שנראה כמו היאבקות יוונית – ורק והצביע על בעיטת עונשין.
את הדמעות של המלך ראה כל העולם, שוב ושוב. הוא היה מאוד רגשני, ולא היה לו קשה לבכות. בפעם הראשונה - זה קרה מייד לאחר משחק הגמר בגביע העולם בשבדיה, שם הוא בכה בהתרגשות על כתפו של ג'ילמאר. הוא בכה כשהפך לאלוף בפעם שנייה, הוא הזיל דמעה כשזכה בגביע העולם בפעם השלישית - במקסיקו בשנת 1970. כאשר הוא הבקיע את שער האלף שלו – הוא בכה חזק, בזמן שהעיתונאים והאוהדים נשאו אותו סביב השדה על כתפיהם.
כמובן, הוא הזיל דמעה גברית כל פעם שנפרד מכדורגל. אבל התהליך הזה נמשך שנים רבות. בגיל 31 הוא נפרד מהנבחרת - בבכי. בגיל 33 - הוא נפרד מ- "סנטוס" – ובכה. בגיל 36 הוא אמר שלום ל- "קוסמוס" ובכה כמו ילד. ומי לא היה בוכה, אם הוא היה רואה שמאה אלף אנשים קמו באופן אחיד וצעקו "תישאר!".
עברו כבר למעלה מעשרים שנה מאז שהוא נפרד מכדורגל, אבל בשבילנו הוא עדיין – נקודת התייחסות. האוהדים לא מפסיקים דיון על הנושא הנצחי: לעולם לא יהיה שחקן שיכול לעמוד לצדו.