כיצד אנחנו מעריכים את היכולות שלנו

כיצד אנחנו מעריכים את היכולות שלנו

האם אנשים נותנים הערכה שגויה ליכולות שלהם?

אתם לא חכמים כפי שאתם חושבים (ולא טיפשים).
לרוב אנחנו חושבים שאנחנו עושים משהו טוב מאוד - לפעמים טוב יותר מאשר אחרים. רוב העובדים מאמינים שהם באופן ברור "מעל הממוצע" בקרב עובדים אחרים, וכשליש מכלל חושב שהם נכללים ב5% העליונים של המומחים בתחום.

יש בנו משהו, שגורם לנו להאמין שאנחנו עושים משהו טוב מאוד, שלא כמו כל האחרים. זה נקרא "אפקט האגם וובגון", על שם של רומן של האריסון קיילור "ימים באגם וובגון", שבו כל הילדים היו "מעל הממוצע".
 
אפילו אם אדם באמת יודע על הנושא, שבו לדעתו הוא "הטוב ביותר" קצת פחות מכלום - זה לא משנה - הוא עדיין יראה את עצמו ככזה. זה מהדהד עם האפקט דאנינג-קרוגר הידוע לשמצה, אשר מראה שלאנשים שאין להם ידע בסיסי אפילו על הנושא, אין מספיק ניסיון כדי אפילו להבין כמה מעט הם יודעים. לכן הם נוטים להפריז במידה רבה את ההבנה שלהם של הנושא.

האריסון קיילור

אפשר לפגוש גם אפקט מנוגד - בנסיבות חיוביות, אנשים נוטים להמעיט את כישוריהם בתחומים מסוימים. זה אולי נראה כמו האיזון המושלם בין היכולת וצניעות, אבל למרבה הפלא, אין ראיות ניסיוניות לכך. הכוונה היא שאנשים נוטים להאמין, למשל, שהם נוראים ברכיבה על חד אופן וכדומה.

עם זאת, קשה מאוד לאשר את האפקט הזה בחיי היום יום, וזה משום שאנשים לעתים רחוקות עוסקים בדברים שהם לא מצליחים בהם, אבל דווקא הפעילויות הלא רווחיות והמוזרות הללו לעתים קרובות אלו שגורמות לאנשים להעריך את עצמם נמוך.

בנוסף, האנשים נוטים לזלזל בסבירות שאירועים לא שכיחים יכולים לקרות איתם. לדוגמא, הסיכוי לקנות כרטיס לוטו זוכה – אחד לאלף, אבל רוב האנשים מעריכים את ההזדמנות הזאת כאחד ל- 10,000. אם ההסתברות המוחלטת להצלחה היא נמוכה, אז האנשים מזלזלים בעצמם יותר.