חי לנצח

עשיתי זאת, פסעתי בגוף רועד ולב מפרפר לעבר אותה נקודה שבה השתנו חיי מקצה לקצה. הלכתי להדליק את נר הזיכרון לבני היקר, רוצה לבכות וזה לא יוצא, פוחדת שברגע שאתן לדמעות לפרוץ לא אוכל להפסיקן. זה כה אכזרי, במקום לאסוף אותו מהתחנה כמו כל ההורים, נותר לי רק להדליק נר. בני הקטן ליאור התחיל לשאול שאלות ולי כל כך קשה לענות, הוא הציע לקנות לי עדי חדש והציע להרוג את האוטובוס שאותו דרס. אמר לי שהוא אוהב את עדי אך לצערי הם מעולם לא נפגשו.
מתגעגעת כל כך אך יודעת, שהיכן שעדי נמצא כיום אין סבל וכאב ומתנחמת בכך.
וזה מה שיצא לי:

איך אוכל זאת לתאר
זה כאב שלא עובר
אמא את ילדה קוברת
ומיד אל החיים חוזרת
בוכה עמוק בפנים
עם הגורל מנסה להשלים
את האופטימיות מנסה לשמר
מצפה שהסבל יגמר
יודעת שזה לא מציאותי
הכל היה וכה אמיתי
אז אוספת עצמי פיסה אחר פיסה
הרי מדובר בעניין של תפיסה
אני את החיים אוהבת
ואת כוחותי אוספת
להמשיך לעוד יום של אור
אפשר גם לחיות וגם לזכור
אפשר לאהוב ולשאוב כוחות
יש לי את ההוכחות
אני מחוייבת להיות נוכחת
במציאות חיי הבלתי נשכחת
מבלי לאבד את העוצמה
מבלי לשקוע בדממה
אני כאן ועכשיו עד הסוף
מאמינה עדין שהכל טוב
ויש סיבה למבחן המוזר
שדווקא בי בחר.
את תרומתי ליקום אקיים
עד שתפקידי יסתיים.