נס רפואי סיפור

נס רפואי סיפור

זהבי ואשתו רונית, הם זוג הורים לילד בן 10.5 שנולד עם בעיות קשות בקנה הנשימה
שהצריכו החדרת צינור הנשמה לצווארו. מדי לילה היו ההורים לוקחים משמרות של 3.5
שעות כל אחד לשבת ליד הילד ולנקות את צינור הנשימה מהרוק והליחה שהצטברו בו.

"ירדן לא יכול היה לבלוע רוק והיה צורך לנקות כל הזמן את הצינור על מנת שהוא לא
יתמלא ויגרום לחנק" מסביר זהבי האב "בבית הספר הוא היה יושב בכיתה מיוחדת עם
אחות צמודה שהיתה אחראית לניקוי הצינור כל 10-15 דקות. זה לא היה קל. הרבה
חברים לא היו לו כתוצאה מכך, כי ילדים נרתעים ממישהו השונה מהם. זה לא נעים
לשחק עם ילד שכל הזמן צריך לטפל בו ולנקות את צינור הנשימה שלו. ירדן הוא אמנם
ילד, אבל אם תדברי אתו הוא ישמע לך כמו ילד בן 18. הוא מאוד בוגר בנפשו".

הבעיות הרפואיות של ירדן התחילו עוד לפני שנולד, כשהיה עובר בן 3 חודשים ברחם
אמו. במהלך תאונת דרכים קשה שעברה בזמן הריונה, נפגעה רונית בבטן התחתונה
מחגורת הבטיחות. הרופאים שבדקו אותה, הרגיעו אותה ואמרו שאין מה לדאוג ולא נראה
כי העובר נפגע. אולם משנולד ירדן חסר נשימה, הבינו ההורים והרופאים שהתינוק אכן
נפגע.

זהבי משחזר את מאורעות אותו יום נורא שהיה אמור להיות היום המאושר בחייהם, יום
הולדת בנו: "אני חובש ועבדתי שנים כפרמדיק (נותן עזרה ראשונה במגן דוד אדום).
ביום הלידה הייתי עם אשתי בחדר הלידה ויילדתי אותה בעצמי. כשירדן נולד הוא לא
יכול היה לנשום בעצמו והרופאים החליטו שהם צריכים מייד להחדיר טרקיוסומין
(צינור החודר דרך הצוואר הנועד לעזור לחולה לנשום). אני התנגדתי ובמשך השבועיים
הבאים ישבתי בבית החולים והחזקתי את פיו של בני פתוח כדי לאפשר מעבר אוויר לקנה
הנשימה".

מקץ שבועיים עם זאת, הבין זהבי שזה לא עסק ובנו לא יוכל לנשום בכוחות עצמו ללא
סיוע. "הרמתי ידיים. הרופאים ישבו אתי והסבירו לי שבלתי אפשרי שאשב ליד בני 24
שעות ביממה ואפתח את פיו כדי שינשום. הם פתחו לירדן פתח בצוואר, החדירו את
הטריוסומין ובמשך 10.5 השנים הבאות, הוא היה מחובר למכשיר הנשימה. כולם בסידרס
סיני הכירו אותנו כבר, כי היינו אורחים קבועים שם. הרופאים התעקשו שירדן צריך
לעבור ניתוח לפתיחת הלסת והזזתה, כי ככל שהשנים עוברות, כך גם ירדן גודל ואי
אפשר להבטיח שינשום רק דרך הצינור. הרופאים הסבירו לנו שמאחר וירדו יעבור ניתוח
בלסת, הוא לא יוכל לאכול יותר דרך הפה והם יצטרכו להחדיר צינור לקיבה כך שהוא
יוזן דרך הבטן".

בני הזוג זהבי קיבלו את הבשורה בהלם וסירבו להשלים אתה, מה עוד שהרופאים הסבירו
להם שירדן יצטרך לעבור את הניתוח מדי שנה בשנה כי הוא גדל כל הזמן והם יצטרכו
להזיז את הלסת בכל פעם למקום חדש. הפרוספקט שירדן יעבור סידרה ארוכה של ניתוחים
עד שיגיע לגיל 23, זיעזעה אותנו. לא יכולנו להשלים עם זה שכך יהיה גורלו. לא
מספיק שהוא סובל גם ככה, הוא יצטרך עוד לעבור ניתוח לקיבוע הפנים ועוד ניתוח
להחדרת צינור הזנה לבטן, זה היה יותר מדי".

הרופאים, מ ספר זהבי, ביקרו קשות את החלטתו שלא להניח לבנו לעבור את הניתוח. "הם
ישבו אתי ועם אשתי ונזפו בי על כך שאני מהסס ולא נותן לבן שלי לעבור ניתוח
שלדעתם היה הכרחי עבורו". אבל זהבי לא נכנע. הוא ישב עם אשתו בבית ושבר את הראש
מה עושים עכשיו. ואז, בדיוק כשנראה שאין מוצא והיאוש אכל כל פינה טובה, נתקל
זהבי בכתבה על הקבליסט מטבריה, אסי פיניאן. "אני לא בן אדם דתי, לא שומר שבת,
חילוני שמבקר פעם בשנה בבית הכנסת ביום כיפור" מצהיר זהבי "אבל החלטתי שאין לי
מה להפסיד. הרמתי טלפון לאסי ומאותו הרגע, חיי השתנו".
פיניאן, מספר זהבי, התפלל אתו בטלפון, לקח את שמות ההורים והסבים והנחה את זהבי
לבצע מספר פעולות קבליסטיות שאמורות היו לפתוח לו דלת חדשה ולשנות את מזלו
לטובה. זהבי ביצע את הפעולות המתבקשות ובעידודו של פיניאן התעקש שצינור ההנשמה
שהוחדר לצווארו של בנו, יוסר. הרופאים שהתעקשו שזהבי עושה טעות חמורה, נכנעו
והוציאו את הטריוקסימין מצווארו של הילד וראו זה פלא, הילד התחיל לנשום בכוחות
עצמו.

"האמת היא שתמיד חשדתי שהוא יוכל לנשום לבד ללא עזרת הצינור" מודה זהבי "אבל
הרופאים לא הסכימו אתי. הם בדקו את היכולת שלו לנשום לבד כשהוא בהרדמה, מה
שהיקשה עליו את הנשימה לבד, אני חשבתי שהם צריכים לבדוק זאת כשהוא ער. אסי נתן
לי כוחות לעמוד על כך שהצינור יוסר מצווארו של בני אחת ולתמיד. אני מאמין
לחלוטין שקרה כאן נס ואני זוקף את הנס הזה לזכותו של אסי. לא רק מצבו של בני
השתפר פלאים, גם מצבנו הכלכלי שהיה בכי רע. אני לא יכולתי לבקש יותר ממה
שקיבלתי".

נכון לעכשיו לירדן עדיין יש פתח קטן בצוואר שניתוח קל שיעבור בקרוב יסגור אותו
לתמיד. קולו שהיה מתכתי עד עכשיו, דומה היום יותר לקול של ילד רגיל. בני הזוג
זהבי שעברו שבעת מדורי הגיהנום במשך 10.5 השנים האחרונות, לא מפסיקים לברך על
מזלם הטוב.

"במשך 4 השנים הראשונות לחייו של בני, הוא לא יכול היה לדבר בגלל צינור הנשימה,
היינו מדברים אתו בשפת הסימנים, הוא לא יכול היה לשחות, כי אסור היה שיחדרו מים
לפתח בצוואר, הוא לא יכול היה להתקלח מאותה סיבה, אלא רק לעשות אמבטיות וגם זה
בזהירות רבה. הוא לא יכול היה לשיר, כי הצינור לא איפשר לו לעלות ולרדת בטונים
וקולו היה מתכתי ומקוטע. כל הדברים האלו עכשיו ישתנו ומשתנים. הילד שלי חי היום
חיים חדשים, הוא ילד רגיל לכל דבר ואין סוף לאושר שלנו