תחרות של הרס עצמי

 

 

 

תחרות של הרס עצמי

 

התאומות מריה וקייטי קמפבל היו רק בנות 11, כאשר שמעו שיחה שהתנהלה בין ההורים שלהן, ולפי דבריהן זה שינה את חייהן לנצח.

מרי מספרת:

-  "עמדנו למעלה על המדרגות, ושמענו את אבא אומר לאמא :" לעזאזל, הבנות האלה הופכות לנשים צעירות, נכון? המותניים שלהן מתחילות להתעגל".

עבור רוב האנשים זה מילים לא מזיקות, אבל עבור מרי וקייטי, הן הפכו לסיוט למשך שנים רבות.
-  "החלטנו באותו היום, שאם אנחנו נפסיק לאכול – אז נאבד את המותניים המתעגלות. אני במודע רציתי להעניש כך את אבא ואת אמא" – אומרת מריה בת ה-33  - "ואני חושבת שזה מה שאנחנו עושות מאז".

עכשיו האחיות בנות 33. הגובה שלהן 165 ס"מ ומשקלן 38 ק"ג.

מי יכול לומר בדיוק מה קורה במוחם של חולי אנורקסיה? המציאות האיומה היא בזה, שבגלל רצונן "להעניש" את ההורים שלהן - מריה וקייטי הרסו את חייהן במשך 22 שנים אחרונות, ולעולם לא יוכלו להתאושש מהנזק שגרמו לעצמן.

-  "זה דומה לאבן כבדה, אליה אני קשורה בשרשרת" - אומרת מריה - "אני מפקחת על כל דבר שאני אוכלת, כמה קלוריות שרפתי, כמה אני אשקול מחר, כמה אני שוקלת עכשיו. זו אובססיה. האובססיה שיכולה להרוג את שתינו".

הקול הטבעי של האחיות נשמע ממש ילדותי, והן גם שוקלות כמו ילדות, ואת רוב הנעורים שלהן בילו בבתי החולים. עכשיו הן שוב מתאשפזות לכמה חודשים, והפעם הן מתכוונות להתגבר על אנורקסיה שלהן.

-  "איבדתי הכל בגלל המחלה" – אומרת קייטי - "איבדתי את החיים שלי, את הבית שלי, את השיער שלי, את העבודה שלי, הכל ... ונמאס לי מזה לגמרי... אני כבר לא יכולה ללכת. הגב שלי כואב, דופק הלב שלי לא סדיר, יש לי אוסטיאופורוזיס וכאב בטן כרוני. אני מקבלת משתנים, כי הכליות שלי לא מתפקדות כראוי. יש לי פחדים רבים כל כך שאני כמעט ולא ישנתי בשבועיים האחרונים".

מוזר, אבל הנשים מספרות שהייתה להן ילדות טובה ומאושרת.
-  "בתיכון שקלו אותנו בכיתה" - מספרת קייטי. - "היה עוד זוג תאומותם זהות אצלינו, והן שקלו פחות מאתנו וגם היו פופולריות יותר - ואנחנו הרגשנו חוסר ביטחון רציני".
בנוסף, אמן של מריה וקייטי הייתה מאוד רזה, והיא הייתה מודל לחיקוי אצל בנותיה.

-  "רצינו להיות רזות כמו התאומות ההן וכמו אמא שלנו. מריה החלה לכתוב יומן מזון, ולרשום שם את כל מה שאכלנו, את המשקל שלנו וכמה תרגילים עשינו. התחלנו לדלג על ארוחות הבוקר ולעסוק בספורט. למעשה כאשר ירדנו במשקל מהר כל כך, קיבלנו קפיצת אדרנלין גבוהה מאוד, וזה גרם לנו לרצות לרדת במשקל עוד יותר".

לתאומות הייתה שיטה משלהן: במשך שישה ימים הן אכלו רק 400 קלוריות ביום, וביום האחרון של השבוע, הן זללו כל מה שיכלו - לחם, פסטה, צ'יפס, עוגיות. מרי מוסיפה:
-  "אנחנו הסתרנו מאמא ואבא את מה שהתרחש. החבאנו את האוכל מאחורי הרדיאטורים, במגירות ואפילו בפסנתר כנף שלנו. לאחר מכן, כאשר אף אחד לא ראה – זרקנו הכל לפח. כשהיינו בנות 15, אמא שלנו שמה לב שאנחנו מאבדות משקל, והתחילה לשבת איתנו בארוחות הערב. אבל אחת מאיתנו הסיחה את דעתה בזמן שההשניה הכניסה את האוכל לשרוולים. אמא אומרת כעת שהיא מרגישה אשמה. אך היא לא יכלה לעשות דבר. היינו אובססיביות".

למרות המחלה, שתי הבנות קיבלו ציונים מעולים בבית הספר, והתקבלו לבית ספר לרפואה בבית החולים רויאל פרי בלונדון.
- "ההורים שלנו אף פעם לא לחצו עלינו מבחינת לימודים, אבל העובדה שאבא שלנו למד באוקספורד, הצביעה על כך שאנחנו הרגשנו לחץ בתת המודע בכל מקרה". - היא אומרת.

לאחר שישה חודשים של הכשרה, הרופאים שמו לב שמשהו לא בסדר אצל התאומות, והן נשלחו לבתי חולים שונים לקבלת טיפול.

- "אני זוכרת את אחד הרופאים אומר שאני רזה, אבל המשקל שלי לא קטסטרופלי כמו של קייטי" - מספרת מריה. - "במקום לחוש הקלה, חשבתי, "אף אחד לא צריך לומר שקייטי יותר טובה ממני", והתחלתי עוד יותר להשקיע כדי לרדת במשקל".

בגלל שהאחיות התכחשו לנשיות שלהן, הן עשו תחרות נוראית - מי תהיה רזה יותר ולמי יהיה היקף ירכיים קטן יותר.

למרבה הפלא, שתיהן סיימו את בית הספר לרפואה בשנת 2009, ועכשיו הן רופאות מוסמכות. עכשיו הן משכירות דירה ביחד. הן אף פעם לא היו במערכות יחסים עם גברים.

אמא שלהן מספרת, שחשדה שהבנות חולות עוד מההתחלה. אין פלא, כי היא גם סבלה מאנורקסיה בגיל ההתבגרות. הרופאים אומרים, שהפרעות אכילה מתרחשות בדרך כלל גם אצל האמהות וגם אצל בנותיהן. במשפחה הזו כך זה היה.

- "מצאתי את המזון מוסתר בארונות, וזה הדאיג אותי מאוד. אבל חשבתי שזו פשוט תקופה כזו אצל הבנות, וזה יעבור. מלכתחילה, הרופאים הסבירו שהבנות מתחרות מי תהיה רזה יותר. הן נכנסו להיסטריה כשניסינו להאכיל אותן. הרגשתי חסרת אונים מול המחלה, אשר ערערה את חייהן של הבנות שלי. עכשיו הן התחילו לדבר בגלוי על המחלה שלהן, ויש לי תיקווה שהן יבריאו".