בס"ד תשרי תשע"א
פרשת השבוע
שבת שובה
בשבעת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור יש שבת אחת הנקראת "שבת שובה" על שם המילה הראשונה בהפטרה המיוחדת שקוראים בשבת זו. ההפטרה היא מספר תרי עשר ומתחילה - "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעווניך". שבת זו נקראת גם שבת תשובה ובה הרב נוהג לדרוש בפני הציבור בענייני תשובה.
יום כיפור
יום כיפור, הנקרא במקרא יוֹם הַכִּפֻּרִים, יום סליחה וכפרה, נחשב בימינו למועד היהודי הקדוש ביותר. הוא חל בעשרה בתשרי והוא הצום היחיד שדוחה את השבת, שבה אסור לצום בשאר ימות השנה (כולל, לדוגמה תשעה באב).
במקרא הוא נקרא "שבת שבתון", ובמשנה הוא נקרא יום טוב (מסכת תענית דף כו/ב). על פי חז"ל ביום כיפור לאחר שמשה רבנו שהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מסיני עם הלוחות השניים (מדרש רבה איכה פסקה לג)
טיבו של יום כיפור
יום כיפור הוא יום סליחה, מחילה וטהרה, שבו האל מוחל וסולח לעוונות עמו ישראל. מכיון שלהלכה אין מחילה ללא תשובה, מוקדש יום זה להתנקות ולהשתחרר מחטאים וקיבעונות שליליים ולהתחלת השנה החדשה עם מצפון נקי וראש שקט. על פי חלק מהדעות בחז"ל, יש ליום הזה אטמוספירה טהורה, שמכוחה לטהר את האדם, גם מבלי שישוב בתשובה. "עיצומו של יום מכפר".
לכל הדעות, אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן ביקש את מחילת חבירו.
הוגים רבים דנו בשאלה הגדולה של התשובה, כיצד מעשה החטא שהאדם עשה יכול להתבטל ולהתפוגג, אף שהדבר כבר נעשה, ולעתים אף יש לו תוצאות ורישומים בעולם, אך ברור הוא שרעיון התשובה הוא רעיון יסודי ביהדות, הכרוך עם חג זה.
לא ברור מה היה טיבו של יום הכיפורים בתקופות קדומות, והחוקרים חלוקים מתי נוסד החג. יש המחלקים בין הצום (שאינו מוזכר במקרא מחוץ לתורה) לבין יום הטיהור של המקדש. במגילת המקדש יום הכיפורים
נתפס כיום של טיהור המקדש, אך במקורות חז"ל יום הכיפורים מקרא גם כיום של חניכת המקדש והכהן הגדול.
רעיון התשובה הינו רעיון חדש מאוד.
הנצרות לא מכירה ברעיון זה וסבורה שאין כפרה אלא בדם. חז"ל הגו את חילוקי הכפרה תוספתא כיפורים פרק ו כדרך להתמודד עם אבדן המקדש וכפרת הדמים מחד ועם האתגר שהציבה להם הנצרות מאידך.
יום כיפור במקדש
"יהודים מתפללים בבית כנסת ביום כיפור" (1878), ציור של מאוריצי גוטליב
קלפי לגורלות ביום הכיפורים, מאתר מכון המקדש
אופיו הקדום של החג נסוב ברובו סביב העבודה בבית המקדש. למעשה, במקרא מוצג יום זה כיום שבו מכפרים על המקדש מטומאות בני ישראל, ונראה כי כפרתם של בני ישראל נועדה "לנקות" אותם כדי לאפשר את המציאות שבה שוכנת נוכחות אלוהית תמידית בתוך עם שמטבע הדברים חוטא ["וכיפר... וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא ט"ז, ט"ז)].
ביום זה נהג במקדש סדר יום מיוחד, שבמרכזו הכהן הגדול, אשר נכנס - בפעם היחידה בשנה - אל תוך קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר במקדש, שאליו אסור לאף אדם להיכנס באף זמן מלבד לכהן הגדול בזמן זה. עבודת יום הכיפורים כוללת הקרבת קורבנות מיוחדים: מוקרב פר לחטאת ואיל לעולה, ומובאים שני שעירים שעליהם נערך גורל - שעיר אחד משולח לעזאזל ושעיר אחד מוקרב. את דם הפר ודם השעיר מזים לפני ארון הברית בקודש הקודשים ועל הפרוכת בהיכל. על הקורבנות מתוודה הכהן הגדול על עוונותיו, עוונות אחיו הכוהנים, ועל עוונות עם ישראל.
כן כוללת העבודה הקטרת קטורת, שנעשית בקודש הקודשים.
ביציאתו משם מתפלל הכהן תפילה קצרה על עם ישראל.
הקטרת הקטורת ביום הכיפורים היוותה סלע מחלוקת בימי בית שני בין הפרושים
והצדוקים, כאשר הצדוקים טענו שיש להקטיר את הקטורת קודם הכניסה לקודש הקודשים, ובכך להיכנס בענן לשם, ואילו הפרושים טענו שיש להקטיר אותה רק בפנים. יש הקושרים ויכוח לכאורה טכני זה עם אמירות מהותיות, כגון השאלה האם יש לגשת אל האל בדעה צלולה או בערפל מיסטי, או דיונים אחרים.
עבודת כהן גדול המיוחדת ליום הכיפורים נעשית בבגדי לבן - ארבעה בגדים פשוטים מבד, לעומת בגדיו הרגילים של הכהן הגדול, בגדי זהב, הכוללים ארבעה בגדים נוספים ומפוארים, שבו הוא עובד גם ביום זה את העבודות הרגילות. נראה שבגדי הלבן מסמלים עמידה של התבטלות כלפי האלוהים, כהתאמה ליום זה של טהרה וכפרה, לעומת הפאר הרגיל שיש בעבודת מלך מלכי המלכים.
הכהן הגדול היה עורך את כל עבודות היום (כולל העבודות הרגילות). בין עבודה רגילה לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, הוא היה טובל במקווה ומחליף את בגדיו. בנוסף, הכנות רבות היו נערכות לפני יום הכיפורים (ביניהם, היה פורש מאשתו שבעה ימים קודם לכן) על מנת שיבוא מוכן כדבעי אל עבודת יום זה, במיוחד הקטרת הקטורת שנחשבת כ"עבודה קשה שבמקדש".
מנהגים וסממני היום בימינו
• צום ותענית. המצווה היסודית ביום זה, על פי ההלכה, היא איסור על חמשת עינוגי הגוף - אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה בשמנים, יחסי מין, ונעילת נעלי עור. לפני הצום נהוג לאכול ארוחה מקדימה לצום והיא נקראת סעודה מפסקת. התלמוד מזרז את האנשים להכין ארוחה טובה ודשנה, ונאמר שם שמי שמרבה לאכול בערב יום הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו צם יומיים, ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים עצמו. מטרת הצום אינה כתובה במפורש בתורה, אך נראה שהיא מהווה תנאי הכרחי לכפרת האדם מישראל, ודינו של זה שאינו מתענה הוא כרת - עונש חמור ביותר, שמהותו אינה ברורה כל צרכה, אך על פי חלק מן הדעות מדובר בהיכרתות מן העולם הבא. על פי הוגים מסוימים, מטרת הצום אינה לגרום סבל לאדם כמקובל בתרבויות מסוימות, אלא לשחרר אותו ממגבלות הגוף לנסות לעשות אותו דומה למלאכים שאין להם צרכים גופניים, כדי שיוכל להתרכז בעבודה הרוחנית של היום.
• איסור מלאכה. ביום כיפור חל איסור, על פי התורה, גם לעשות כל מלאכה, בדומה ליום השבת. גם על עבירה על איסור זה חל עונש כרת.
• תפילה. נוהגים להתפלל בבית הכנסת רוב רובו של היום. תפילות ידועות של יום כיפור הם "תפילה זכה" שבה האדם מתוודה ומבקש סליחה מכל מי שפגע בו,או שסולח למי שנפגע ממנו. "כל נדרי" - שבה מתירים את הנדרים של השנה החולפת, ובעיקר נדרים שאינם מדעת, שהם מעשים אנו חוזרים עליהם שוב ושוב (ובחלק מהנוסחים גם של השנה הבאה) ושבה מתחילים את יום כיפור ו"תפילת נעילה" - שבה מסיימים את יום כיפור.
כמו כן ישנה תפילת מוסף של יום הכיפורים שכוללת את "סדר העבודה" שבו מפרטים את סדר העבודה במקדש בעבר ואת הפיוט הידוע על עשרת הרוגי מלכות שידוע כמרגש במיוחד. מכיוון שזה היום היחיד שבו היה נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים בבית המקדש, לבקש כפרה על העם, ישנו פיוט על מראהו של הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקודש, שמתואר שם ברוב הדר. יש לציין שגירסה קדומה מאוד של שבח זה של מראה כהן, מופיעה כבר ספר בן סירא, מתקופת בית שני.
חשבון נפש ותשובה.
יום כיפור אמנם מכפר מצד האל על העבירות, אך האל כביכול אינו יכול לסלוח על עבירות שנעברו כלפי אנשים אחרים, ועל כן אמרו חז"ל שעבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה ויפייס את חברו. כתוצאה מכך נוצר מנהג שבו אנשים מבקשים סליחה איש מרעהו לקראת יום זה, ומיישבים חשבונות ישנים בדרכי שלום. בנוסף, מכיוון שלרוב הדעות אין יום הכיפורים מכפר ללא תשובה, נוהגים לעשות חשבון נפש כללי על כל מעשיו של האדם. מנהג מרכזי של יום כיפור הוא וידוי דברים. שהוא תהליך שבו מתוודה האדם על חטאיו לפני האלוהים ומכיר בהם. הוידוי (יסוד הכרתי) הינו חלק מתהליך התשובה שכולל חרטה על החטא (יסוד נפשי), עזיבת החטא (יסוד מעשי) וקבלה לעתיד שלא לחזור על החטא (יסוד רוחני). אף שהוידוי צריך להיות ספונטני ואישי, תפילת הוידוי של יום כיפור, מסודרת ומנוסחת לפי סדר האלף בית "אשמנו, בגדנו, גזלנו..."; עם זאת, רבים מוסיפים את
• חטאיהם האישיים לווידוי. נהוג שמתחילים בוידוי כבר בתפילת המנחה שלפני יום כיפור (שמא יחנק בסעודה המפסקת וימות ללא כפרה), והיא חוזרת בכל תפילה מתפילות יום כיפור.
• כפרות. יש הנוהגים כהכנה ליום כיפור, לסובב תרנגול מעל לראש ולומר "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום", ולבסוף לשחוט אותו ולעשות ממנו ארוחה לעניים. היום רבים נוהגים לסובב כסף סביב הראש ולתת אותו לצדקה. ישנם רבנים השוללים מנהג זה משום "דרכי האמורי" והמחלוקת כבר נעוצה בימים קדומים יותר בין הרב יוסף קארו (ששלל זאת בספרו שולחן ערוך) לרב משה איסרליש (שהתיר).
• לבישת בגדי לבן. נוהגים ללבוש חולצה לבנה או שמלה לבנה כרמז לטהרה. יתכן שמקורו של המנהג הינו בבגדי הלבן של הכהן הגדול, המיוחדים לעבודת יום הכיפורים.
• תקיעת שופר. בסוף תפילת נעילה, במוצאי הצום, תוקעים בשופר, זכר לתקיעת השופר בסוף יום כיפור של שנת היובל (יהדות) המודיע על שחרור העבדים, וכהודעה לציבור על סיום הצום.
מנהגים קדומים
• חיפוש שידוך - בימי המשנה נהוג היה ביום זה ובט"ו באב, לחפש שידוך בכרמים, כפי שנאמר במשנה "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו" (מסכת תענית פרק ד' משנה ח'). וחכמים נותנים טעם, מפני שביום הזה האדם נקי וטהור ושמח יותר, ויחפש באמת בת זוג רצינית ולא משהו מקרי.
• שילוח שעיר לעזאזל.
• עבודת כהן גדול.
יום הכיפורים בישראל
צביון החיים בישראל משתנה בצורה משמעותית ביום הכיפורים, וחג זה זוכה ליחס שונה מזה שזוכים לו יתר חגי ישראל. מאפיינים בולטים של חג זה, שאינם ניכרים בחגים אחרים:
• הפסקה כמעט מוחלטת של תנועת כלי הרכב בערים.
• הפסקה מוחלטת של שידורי הרדיו והטלוויזיה בכל הערוצים המקומיים.
• סגירה מוחלטת של כל הפעילות העסקית. גם חנויות שפועלות בשבת אינן פועלות ביום הכיפורים, וגם רבים מהמפעלים הפועלים בכל ימות השנה אינם פועלים ביום זה.
רבים מאלה הרואים עצמם כחילונים, ואינם פוקדים את בתי הכנסת בשאר ימות השנה, פוקדים את בתי הכנסת ביום הכיפורים, ורואים את משמעותו הטקסית והסמלית חשובה ובעלת ערך, וכהזדמנות לבקש סליחה מכל האנשים שנפגעו ממעשי האדם. בנוסף למאפיינים אלה, המתיישבים עם אופיו הדתי של החג, נוצרו גם מנהגים אחרים, מהם העומדים בסתירה לאופי זה:
• יום הכיפורים הוא יום תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, ולכן החג מהווה גם יום זיכרון למלחמה קשה זו. בפרט ניכר הדבר בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, לפני החג ואחריו.
• רוכבי אופניים רבים מנצלים את הפסקת התנועה המוטורית לנסיעה בכבישים על אופניהם.
באיסלאם בתחילת דרכה של האיסלאם, בהשפעת היהודים שהתגוררו בחצי האי ערב הורה מוחמד למוסלמים לקיים את הלכות יום הכיפורים, במה שנקרא יום "עשורא" - היום העשירי של חודש מוחרם, הוא החודש ה-7 של השנה המוסלמית. לאחר הרעת היחסים בינו לבין השבטים היהודים, בשנה הראשונה שלאחר ההגירה קבע מוחמד צום חדש - הרמדאן על מנת להחליף את יום הכיפורים.
עשר פעמים אותה תפילה?
נוסח ה'ווידוי' מכיל עשרות סעיפי אישום. במהלך יום-הכיפורים אומרים אותו עשר פעמים. כל פעם חוזרים על כל הסעיפים. בשביל מה? לא מספיק פעם אחת?
אז ככה: קודם-כל, הווידוי בפה על החטא חשוב מאוד. לא מספיק להתחרט בלב, צריך גם להתוודות בדיבור. אך מצד שני, לא די במלמול מלות הווידוי, צריך גם להתחרט באמת ולהחליט בתוקף שלא לחזור עוד על הדברים שאינם טובים. ביהדות אין הנחות.
לכן מרבים ביום-הכיפורים באמירת הווידוי ואומרים אותו עשר פעמים. אם אמירה אחת הייתה רק מן השפה ולחוץ - תועיל האמירה האחרת.
יש המסבירים זאת כך:
בווידוי הראשון חושבים: "לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו". בפעם השנייה כבר חושבים: "בעצם, אולי כן אשמנו, בגדנו, גזלנו". בפעם השלישית באה התמרדות: "אז מה אם אשמנו, בגדנו, גזלנו!". בפעם הרביעית אנו כבר מודים: "יש בכך קצת טעם לפגם". בפעם החמישית הדבר מתחיל להעיק קצת: "באמת לא בסדר שאשמנו, בגדנו גזלנו". בפעם השישית החרטה גדלה: "ממש גועל-נפש איך שהתנהגנו". בפעם השביעית אנו כועסים על עצמנו: "בשביל מה היינו צריכים בכלל לעשות את זה!". בפעם השמינית אנו נאנחים: "הלוואי שזה לא יקרה לנו עוד פעם". בפעם התשיעית אנו נחרצים יותר: "אסור שזה יקרה עוד פעם!". ובפעם העשירית התשובה שלמה: "זה לא יקרה עוד פעם!".
עשר פעמים, לא פחות
אין קטיגור נעשה סניגור
יום-הכיפורים הוא יום של תשובה, אבל יש בו דבר שאינו תלוי בהתנהגותו של האדם. זהו המושג: "עיצומו של יום מכפר". כלומר, יום-הכיפורים כשלעצמו יש בו כוח של כפרה!
איך יכול יום-הכיפורים כשלעצמו לכפר על חטאי האדם?
לפנינו אחת התופעות המופלאות שקיימות ביהודי. יהודי, כל יהודי, הוא בפנימיותו טוב, זך ונקי. הוא רוצה לעשות אך ורק מעשים טובים, ואין הוא חפץ לעשות דבר רע. אם-כן, כיצד קורה שהוא חוטא? - ובכן, לא הוא חוטא; יצרו הוא שמחטיאו, בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי.
אלא שבמשך כל השנה נמצאת, בדרך-כלל, אמת פנימית זו בהסתר ואין היא מתגלה. מה שמתגלה הוא החלק החיצוני בלבד של האישיות. אולם ביום-הכיפורים נקלפות כל השכבות החיצוניות ונשמתו המופלאה של כל יהודי מתגלה במלוא זוהרה. הקב"ה מתקרב אלינו ביום הזה, והדבר מעורר את הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמיתית.
ואז מתגלה דבר פשוט: אין שום חטא! מתברר שהיהודי בתוך-תוכו הינו יהלום נוצץ, אשר שום חטא אינו יכול להכתימו ולפגוע בו. ביום-הכיפורים מתגלה היהודי האמיתי!
אך כל זה מותנה בדבר אחד: בקיום צום יום-הכיפורים. אם חלילה מפרים את הצום, חל הכלל: "אין קטיגור נעשה סניגור". כלומר: הואיל ועל-ידי הפרת הצום נעשה יום-הכיפורים עצמו גורם מפליל - אין הוא יכול לסנגר ולכפר.
ואולי לכן מקפיד רוב-רובו של העם היהודי לשמור את צום יום-הכיפורים כהלכתו.
עיצומו של יום מכפר
על יום הכיפורים נאמר: "עיצומו של יום מכפר", ובלבד שאין עוברים על מצוות היום. ביום זה מתגלה הקשר הפנימי בין כל יהודי לקב"ה, בזכותו נמחקים כל הפגמים וכתמי החטא.
לגבי כפרת העוונות ביום-הכיפורים יש בגמרא1 מחלוקת: רבנן אומרים "יום-הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים", ורבי חולק על דעתם ואומר "בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום-הכיפורים מכפר", משום ש"עיצומו של יום מכפר".
למעשה, הכול מודים ש"עיצומו של יום מכפר", כלומר - עצם מהותו של יום-הכיפורים מכפר. אלא שלדעת רבי גדולה כל-כך קדושתו של יום-הכיפורים, עד שהוא מכפר אפילו על אלה שלא שבו בתשובה; ואילו רבנן סבורים, שהתנאי לכפרה הנפלאה שנוצרת על-ידי יום-הכיפורים היא התשובה.
ניקוי הכתמים
דבר זה דורש ביאור: הרי כפרה אין פירושה רק סליחה ומחילה מצד הקב"ה. כשיהודי עובר עבירה, הוא גורם פגם בנפשו, כתם בנשמתו, ועליו לתקן את הפגם ולמחוק את הכתם2. איך ייתכן שהפגם והכתם יימחו על-ידי עצם העובדה שהגיע יום מסוים, יום-הכיפורים?
כאן אנו מגלים את עומק הקשר שבין יהודי לקב"ה. יש קשר שנוצר על-ידי קיום המצוות וקבלת עול מלכות שמים; הנכונות למלא את רצון ה' מבטאת קשר בין יהודי לבוראו. למעלה ממנו הוא הקשר הבא לידי ביטוי במושג התשובה. מדובר באדם שהשיל מעליו את עול המצוות וניתק, לכאורה, את הקשר עם הקב"ה; מדוע הוא מחליט פתאום לשוב בתשובה? אלא שהתשובה מגלה, שבעצם היה קשור עם הקב"ה גם כשעבר על רצונו, ולכן נמשך לשוב ולהתקשר אליו.
קשר עמוק
אך גם קשר זה, שמתגלה בתהליך התשובה, אינו סוף פסוק. הקשר של התשובה מוגבל במידה מסוימת, לפי עוצמת התשובה. אך יש קשר עמוק מזה - זהו עצם הקשר שבין נשמת היהודי לקב"ה. הנשמה שבקרבנו היא "חלק א-לוה ממעל ממש", והיא מאוחדת תמיד עם מקורה ושורשה - הקב"ה.
קשר זה אינו מושפע ממעשינו ומחטאינו. הוא מצוי בכל יהודי ויהודי מצד טבע נשמתו. שום חטא ועוון אינו יכול לפגוע בו. אלא שבכל ימות השנה חבוי הקשר הזה ומוסתר עמוק בלב. מה שבא לידי ביטוי הן הדרגות החיצוניות יותר של ההתקשרות לקב"ה, אלה התלויות במעשינו ובהחלטותינו. אך ביום-הכיפורים מתגלה הקשר העמוק הזה בין הקב"ה לעם-ישראל.
נעולים ביחידות
זהו פירוש המושג "עיצומו של יום מכפר". ביום-הכיפורים, כאשר מתגלה הקשר הפנימי הזה, נמחקים ממילא כל הפגמים וכתמי החטא. היום הזה מגלה, כי כל יהודי קשור עם הקב"ה בקשר שאינו ניתן לניתוק, וממילא נמחקים כל החטאים והעוונות (חוץ ממי שעובר על מצוות יום-הכיפורים עצמו ומפר את הצום!).
התגלות זו באה לידי ביטוי בעיקר בתפילת 'נעילה', התפילה המסיימת את תפילות יום-הכיפורים. אז כביכול ננעלים הקב"ה ועם-ישראל ביחידות ושום דבר אינו יכול להפריע את התאחדותם המוחלטת.
יום כיפור – חשבון נפש לצדק חברתי
יום כיפור בפתח, כולם מתמרקים, חיצונית ופנימית, מזככים את נפשותיהם בתפילות, בבקשת סליחות , ובצום יום הכיפורים, כולם מבקשים סליחה על חטאינו, חטאים, גשמיים, נפשיים ולעיתים אף חומריים.חטאים קטנים כגדולים, ומבטיחים ששנה הבאה, הבאה עלינו לטובה, נשפר היטב את מעשינו.
ונשאלת השאלה החשובה, מעבר, לחשיבות הרבה בהכרת החטא, וקבלת אחריות על מעשינו , בעיקר בעבירות מול בורא עולם, מה בעצם אנו עושים כדי לכפר על עבירות בין אדם למקום?.
``עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין
אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו``. פירוש הדבר הוא, שבניגוד לעבירות שבין אדם למקום, שדי בצום, בתפילה ובצדקה כדי לכפר עליהן, אין די בכך כדי לכפר על עבירות שבין אדם לחברו. חז``ל רצו למנוע מצב שבו אדם פגע בחברו, גרם לו עוול, ולא יעשה את הדרוש כדי להתנצל בפניו ולרצותו, אלא יעדיף להמתין ליום הכיפורים, שבו תהיה שמיטה כללית של כל העבירות. לכן הם אמרו, שאפילו יום הכיפורים - אין די בו כדי לכפר על אותן עבירות, ואין יום הכיפורים משחרר אותי מלרצות את חברי שפגעתי בו. אולם יום הכיפורים הוא יום לבקשת סליחה איש מרעהו.
האם די בבקשת הסליחה שנאמרת לעיתים בשפה רפה, מחברינו ועמיתנו, האם אנו באמת מתכוונים לסליחה היוצאת מפינו.?האם באמת אנו מצטערים כאשר עלבנו בשכננו, צעקנו על הנהג בכביש, קיללנו את האיש שעיצבן אותנו, העווינו את פרצופינו למול אנשים חדשים בקהילה, שכחנו את החלש.?
בהפטרת יום כיפור נקרא את דברי ישעיהו הקורא לאנשים המקפידים על צומות ותעניות להקפיד קודם כל על צדק חברתי. לשאלת העם: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע", עונה הנביא: "הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ".
חמש פעמים במהלך יום הכיפורים מתפללים את תפילת הווידוי, אחת התפילות החשובות ביותר של היום הגדול. עומדים המתפללים, מכים על חזם ומתוודים בפני האלוהים על חטאים שחטאו ``לפניך``. והנה, בשום מקום לא נאמר ``על חטא שחטאנו לפניך באי הנחת תפילין``,כל אותם חטאים עליהם מתוודה אדם בפני המקום ומבקש את סליחתו, מחילתו וכפרתו הם עבירות שבין אדם לחברו. בפני חברו עליו להתנצל ולרצות אותו, אך גם בכך אין די. בכך שפגע בחברו, או בכך שפגע בחברה, בקהילה - הוא חטא למקום. על כך עליו לצום ולהתפלל.
ולכן , לשנה הבאה עלינו לטובה, עלינו באמת להשתדל לתקן את מעשינו כלפי חברינו בקהילה ובפני כל אדם, לתקן את דרכינו, להקפיד על התנהגותינו , ולנסות , להגיע ליום כיפור הבא, מלאים מצוות כרימון ומיעוטי עבירות.
שבת שלום וחתימה טובה. כתב: מני ישי מחקירות שפט
מנהגי עדות – ליום הכיפורים
הסעודה המפסקת נאכלת לפני התחלת הצום. זוהי סעודת-מצווה שנוהגים לאכול בה מאכלים קלים, שלא לעורר את הצימאון במשך הצום.
בקרב עדות אשכנז פופולרי מאוד מאכל ה'קרפלאך', שהם כיסוני-בצק ממולאים בבשר.
במרוקו נהגו לאכול בסעודה זו את התרנגולים ששימשו לכפרות.
יהודי פרס היו ממלאים את התרנגול אורז מעורב בגרעיני רימון.
בתימן נהגו לאכול תחילה 'סמן', שהיא חמאה מבושלת, לברך, ואחר-כך לאכול שוב מרק ובשר.
בית-הכנסת
יהודי אשכנז נוהגים להחליף את הפרוכת הרגילה בפרוכת לבנה ואת ספרי-התורה מלבישים מעילים לבנים. הנשים נוהגות לשאת איתן לתפילה צמחים ריחניים כדי להתרענן במשך התענית.
בקורדיסטאן ובמרוקו וכו' נוהגים במשך התפילות להעמיד ליד החזן שני 'סומכים', המסייעים בידו. לאחר התפילה נשארים רבים בבית-הכנסת ללימוד מסכת 'יומא', הדנה בענייני יום-הכיפורים.
בלוב נהגו שכל המשפחה, כולל הילדים הנשואים, ישנה יחד בחדר אחד.
מנהג שכיח בין העדות להביא לבית-הכנסת חבוש שנתבשם באבקת קרנופול או בציפורנים ולהעבירו בין המתפללים. יש עדות שבהן נהוג שאחד מראשי הקהילה או שמשה מחלק טבק-הרחה למתפללים. השימוש באמצעים המעוררים את חוש הריח נועד לעורר את הצם מחולשתו ורפיון- כוחו.
מוצאי יום-הכיפורים
יהודי בבל נוהגים במוצאי יום-הכיפורים לשתות משקה הנקרא "חגיגי", העשוי משקדים כתושים מושרים במים. משקה דומה, שצבעו לבן, שותים בקהילות טורקיה ויוון.
יהודי בבל והמזרח אוכלים במיה במיץ עגבניות, ויהודי גרמניה ואוסטריה אוכלים לחמניות-חמאה הנקראות "בארחס", כמו המלה היידית 'בראכס', היא ברכות.
יהודי איטליה שברו את הצום באכילת "ציימבל די כיפור", מאכל דומה לסופגניה עגולה הנותנת ביטוי לשנה שלמה ועגולה.
יהודי סוריה אוכלים ביצים קשות וכעכים עגולים, המסמלים את שלמות העולם.
כאילו לא נוצרתי
בעיירה אחת חי יהודי בטלן, שלא הצליח בשום דבר. הכומר המקומי הניח שהוא יהיה טרף קל, והחל לפתותו להמיר את דתו, כשהוא מבטיח לו עולם ומלואו. היהודי היה חלש אופי והתפתה.
עברו הימים, והתברר לו שנשאר קרח מכאן ומכאן. מהחברה היהודית התנתק, ואילו הנוצרים איבדו בו עניין לאחר שהתנצר. בליל יום-הכיפורים נכנס בצעדים מהוססים לבית- הכנסת ונעמד להתפלל.
תמהו היהודים: מה למומר בבית-הכנסת? "יום-הכיפורים נועד גם ליהודים כמוני", השיב האיש.
"זאת מניין לך?", שאלוהו. והוא השיב: "הנה, במחזור יש תפילה שנכתבה במיוחד עבורי: 'אלוקי, עד שלא נוצרתי - איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי - כאילו לא נוצרתי'"...
תשובה כהלכה
כאשר רבי אברהם מטשכנוב היה ילד קטן, הלך ביום-הכיפורים הביתה כדי לאכול. כששב לבית-הכנסת שאלו אביו: "האם קידשת לפני הארוחה?".
"לא", השיב אברהם הקטן.
"ומדוע?", שאל האב, "איך אתה אוכל ב'שבת שבתון' בלי קידוש?".
השיב הילד: "בשבת ובמועד חייב גם ילד בקידוש משום 'חינוך', כדי שיתחנך לקיים את מצוות קידוש. אבל ביום-הכיפורים אין מקום ל'חינוך', שהרי כשיגדל יהיה חייב לצום ולא תהיה לו אפשרות לעשות קידוש ביום-הכיפורים"...
האיש שבנה בית
היה היה נגר מבוגר שהחליט לפרוש מעבדותו. הוא פנה למעסיק שלו, ותיאר תוכניותיו לפרוש מעסקי בניית הבתים במטרה ליהנות ולבלות במחיצת אשתו ומשפחתו המורחבת. למרות הצער הכרוך בהפסד הכנסה, הוא הסביר כי זה הצעד הנכון עבורו. המעסיק שהצטער מאד למשמע בקשת העובד המצטיין שלו, ביקש ממנו כטובה אישית לבנות רק עוד בית אחד נוסף.
הנגר הסכים, אך לא היה קשה להבחין, שליבו יוצא אל החופש והוא לא מרוכז בעבודה.
הוא השתמש בחומרים פשוטים והעבודה בכללותה הייתה באיכות נמוכה. זו בפירוש לא הייתה הדרך לחתום קריירה של מצוינות.
כאשר סיים הנגר את מלאכתו, הגיע המעסיק אל הבית, העניק לנגר מפתח לדלת הכניסה ואמר:
"זה הבית שלך, זו המתנה שאני נותן לך".
הנגר המזועזע אמר בקול שקט:
"לו רק הייתי יודע שהבית הזה מיועד לי,
הייתי עושה הכל בצורה אחרת".
מוסר השכל:
אנו בונים את חיינו יום אחר יום.
לעיתים אנו לא משקיעים את הטוב ביותר שאנו יכולים לתת.
ברגע של זעזוע אנו מבינים שאנו צריכים לחיות בבית שבנינו.
זכרו, החיים הם "פרויקט עשה זאת בעצמך",
הגישות שלכם והחלטות שאתם עושים היום, "בונים" את ה"בית" בו תחיו מחר.
בנו אותה בתבונה!
כפרה מתקנת
הסממן המרכזי של יום כיפור הוא הצום, מיצווה שעל אף הקושי בקיומה, רוב העם מקיים.
חשוב להבין את משמעות ומטרת הצום, כי היהדות אינה דוגלת בסגפנות של "תשלום" על הנאות אסורות על ידי עשיית ההפך. כמו כן התורה שוללת מכל וכל את התפיסה הפגאנית של ריצוי אלים צמאי דם על ידי התאכזרות עצמית. טעויות אלו נשללות בעובדה שיום לפני יום כיפור מצווה דווקא להרבות באכילה.
ניתן לראות את משמעות הצום והכפרה במודל פרגמטי ותועלתני של ביסוס התחלה חדשה.
האדם נמצא שקוע במצב של הרגלים רעים והוא אינו יכול לחלץ את עצמו ממנו והתוצאה היא "שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה" (מסכת אבות ב, ד). הכפרה באה למנוע את הנזק המתגלגל של מצב זה וכמו בכל טיפול בהרגל שלילי, תחילתה בזיהוי ובהכרת הבעיה, כי אדם שאינו רואה בעיה, גם אינו חושב שיש מה לתקן.
ביום כיפור ניכנס לפעולה השלב השני הייחודי ליום כיפור, היום היחיד שבו התורה מצווה על תענית, כאשר מתוך ההבנה שאיננו מקיימים את היעוד שלנו, צריכת המשאבים שבקיומנו מהווה בזבוז. המעשה הסימלי המדגיש הבנה זו הוא הצום, שבו ליום אחד מודה האדם שהאוכל אינו מגיע לו. מתוך הכרת מצבו הדל
יחסי שבו הוא שוהה הוא מכיר בצורך ובדרך לעלות, לתקן ולהתחיל מחדש להמשך טוב יותר.
( מבוסס "פ רש"ר הירש) כתב – יוסי לוי ממז"פ
עלון זה והעלונים הבאים מוקדשים בחום ובאהבה לכלל שוטרי מ"י , לוחמי מג"ב , מתנדבי המשמר האזרחי , שב"ס וכוחות הביטחון העושים לילות כימים בחירוף נפש להגן על מדינת ישראל. שנה טובה לכלל עם ישראל באשר הוא .