אל תטרחו להזמין אותי לחתונות, אני לא אבוא
מספיק לי, יותר לא אלך לחתונות. מדוע? קודם כל משום שאין לי כל אמביציה לערוך מסע ניווטים של שעות למקומות באמצע "שום מקום" כדי להגיע לטקס הכלולות.
עם כל הרצון הטוב קשה לי להבין מדוע חתן וכלה הגרים בתל אביב ובחדרה חייבים לחפש "חצר קסומה" או "גן הקקטוסים" אי שם ליד קיבוץ נידח בדרום או בחורשה בהרי יהודה.
מה, אין אולמות יפים ואפילו מפוארים בקרבת מקומות המגורים שלהם – ובהכרח של רוב ידידיהם ומכריהם?
אך נתעלם לרגע מהטרחה הזו כדי להגיע לבעיה העיקרית שהביאה אותי להחלטה שלא להשתתף עוד בחתונות.
הסיבה היא בעובדה, שממילא איני רצוי עוד במעמד הזה. לא אני, לא בני גילי (כלומר גילם של הסבים והסבתות) וגם לא בני גילם של ההורים. כל אלה מוזמנים אך ורק כדי שיתרמו את חלקם לכיסוי "פלוס" של הוצאות החתונה.
כי לו באמת רצו אותנו, הרי שהיו קצת מתחשבים בנו, למשל: ה-"די. ג'ייס" למיניהם (או התזמורת) לא היו משמיעים "נון סטופ" מוסיקת "טראנס" וטכנו ב-"פול ווליום", אלא, מדי פעם, גם איזה קצב שונה ואולי גם פחות רועש.
הגענו למצב שהמוסיקה בחתונות מתחרה (בהצלחה גדולה מאוד) בדיסקוטקים המצויים. והתוצאה: אין עוד שום אפשרות לשוחח עם השכנים לשולחן.
כדי לומר מילה לשכנך או לרעייתך, עליך להתקרב לאוזניו של היושב לידך ולשאוג בכל הכוח, באמת תענוג, הרי פעם, לפני זמן לא רב, הגעת לחתונה גם כדי לפגוש ולשוחח עם מכרים וידידים שלא ראית הרבה זמן.
והיום? עינויים של ממש, מה עוד, שבמקום לשוחח, אתה נאלץ לצפות בידידיהם – מוזמניהם של בני הזוג, המשתכרים ומשתוללים מלגימת המשקאות ה-"מוקפצים": טקילה ודומיהם, רד בול ומשקה צמחים גרמני עתיק בשם "יאגרמייסטר", שבמקורו הוא על תקן שיקוי להקלת כאבי בטן.
הישראלים הצעירים "גילו" את התרופה הזו, והיא חוגגת בארץ תחייה היסטרית בלתי צפויה, אותם צעירים שתויים ומשתוללים משוכנעים שזו תופעה מקובלת וגם נעימה לכולם, וכאשר אתה שואל את ההורים, הם "מסבירים" לך: "מה לעשות, כך זה היום, וזו הרי השמחה שלהם".
אכן כך, זו באמת השמחה שלהם
אז למה לי לבוא ולקלקל להם אותה, וגם לסבול?
( לא ידוע מקור הכתבה - נשמח לדעת )