קטעים מדברים שכתב והקריא אורי (ארי?) רום (ריכטנברג) בכנס בוגרי מחזור 1968 של בית הספר התיכון ע''ש ש. טשרניחובסקי, שנערך בנתניה בתאריך- 31.5.2003
הדברים מתאימים לרוב בני גילנו.
כשאני מביט בכם, חבריי למחזור, האשליות שלי בדבר חזותי וגילי מתנפצות מייד. נכון, אנחנו עמוד השדרה של החברה הישראלית, ציר היציבות בין ילדינו והורינו, מלח הארץ ומשמניה, אבל צעירים- אנחנו כבר לא. ומצד שני גם לא זקנים. אנחנו תקועים אי שם באמצע.
ובכל זה אשם שאול טשרניחובסקי. והוא בכלל נולד ב1875, כלומר נחשב לפחות או יותר בן דורנו בעיניהם של אנשים שהם בשנות העשרה שלהם היום ...
על שם שאול בנו מוסד. זה היה בעיר אחת לא רחוק מכאן, עיר שבתיה היו אז לבנים וחזות של תום אפפה אותה ואת סביבותיה.
לשאול היינו מגיעים כל בוקר, ארבע שנים רצופות, למעט חופשים ומחלות. היו לנו מנהל, כמה סגני מנהל, אחות, שרת וצוות מורים.
המורים שלנו עסקו בחינוך ובהוראה. שתי שליחויות שכמעט נעלמו מהעולם. לרשותם לא עמדו מטולי שקופיות, מצגים, אמצעי עזר אודיו ויזואליים, טלוויזיות, מחשבים, מערכות שמע וכד'. היו להם רק לוח; גיר; כמה מפות או בריסטולים מאולתרים והרבה דמיון ורצון טוב.
הם היו מרצים את דבריהם ומדי פעם המחישו את כוונותיהם על הלוח. אנחנו הקשבנו, התבוננו בלוח ורשמנו את תוכן הדברים על מוצרי נייר אנלוגיים שנקראו אז מחברות. לאיש מאיתנו לא היו אז לפטופים, פאלמים או טייפים זעירים. מחשבים תפסו אז גודל של אולם התעמלות והטייפים הכי קטנים אז היו גרונדיג והם תפסו נפח של חצי חדר.
מחוץ לגדר בית הספר לא ארבו סוחרי סמים. גם לא בריונים חמושים באלות שבאו לסגור חשבונות עם חלק מאיתנו.
סוכן קייטרינג זעיר השתכן בתוך מבנה ליד הגדר של איתמר ושיווק לנו ללא סקרי שוק וללא סקרי דעת קהל- וופלים פושטים כחולי עטיפה, עוגות גבינה מרובעות, עוגות קינמון ספירליות, ביגעלאך ובקבוקי טמפו עגולי מותניים. לא היו לו ספידים או אקסטות, מנצ'יס או רד בול. גם לא טבק לנרגילות.
לבנות לא היה בתיק טמפקס או דיאודורנט או בשמים או כלי איפור. איש מהבנים לא נשא בכיסו אגרופן או נינג'ה או סכין קפיצית. גם לא קונדום או סיגריות או גראס או בקבוקי וודקה.
השלט ''כאן לא מוכרים משקאות אלכוהוליים לאנשים מתחת לגיל שמונה עשרה'' טרם נולד אז. האלכוהול היחיד שהתעסקנו איתו היה ספירט למריחה על חצ'קונים או ספירט סליציל לגרבצת.
בהפסקות לא עסקנו במגע פיזי אינטנסיבי על רקע מיני. אם נוצר זוג חברים הם העזו לכל היותר לאחוז ידיים וניתקו אותן במבוכה בכל פעם שעבר באזור מורה.
הייתה זו תקופה בה הנשיקה הראשונה נשארה בדרך כלל כזו במשך זמן רב. אני מניח שתשעים ותשעה אחוז מאיתנו היו בתולים ולעודפי ההורמונים שלנו דאגנו במו ידינו...
פירסינג, טטואים, חימצונים וצביעת שיער עוד לא נולדו אז. כתובות קעקע היו רק לימאים עבי גוף שחיכתה להם אישה בכל נמל. על חולצות בטן, מחשופי קורקבן וג'ינסים שיושבים על קו שיער הערווה לא העזנו אפילו לחלום. היו לנו חולצת תכלת מדיאולן בקיץ, ופלאנל בחורף: התלבושת האחידה שלנו.
עברית מדוייקת, לשון, קטעים שלמים של תנ''ך שנלמדו על פה, פתגמים מהמקורות, ניבים- את כל אלו למדנו בבית הספר, לא דיקלמנו כדי להקיא למחרת בקורסי הכנה לפסיכומטרי. רובם גם נותרו נטועים בנו עד היום. לא היה מצב שאמרנו שתי שקל. גם לא סיימנו כל דבר שנגמר. פשוט גמרנו אותו.
לרובנו היו משפחות דו הוריות שהורכבו מהורים משני מינים שונים. לא חשבנו אז שזה מוזר. להזכירכם, להומו ספיאנס היו אז רק שני מינים: זכר ונקבה. כל הקומבינציות האפשריות שקיימות היום טרם יצאו אז מהארון. משפחה חד הורית; משפחה חד מינית; משפחה דו מינית חד הורית; משפחה דו הורית חד מינית; כל אלו היו תופעות מעבר לכל דמיון.
הורינו היו אז בשנות הארבעים או תחילת שנות החמישים שלהם. הם היו עד כדי כך מבוגרים בעינינו שלא יכולנו להעלות על דעתנו שהם עשו סקס למשל. יכולנו לדבר אתם רק על דברים שלא היו חשובים לנו באמת. על עזרה שלהם בהכנת שיעורי הבית יכלו לבנות רק בודדים.
פעם בשנה יצאנו לטיול שנתי עם כמה מורים אמיצים וכמה הורים. לאיש מהם לא היה מושג מה בדיוק הייתה מטרת הטיול. הם פשוט זרמו איתנו. אף אחד לא דאג. איש מאיתנו לא צלצל הביתה במשך כל אותם ימים וגם לא קיבל טלפון מנג'ס מההורים כל שעה וחצי. ההורים שלנו פשוט סמכו על המורים. יש מצב שאתם יכולים לתפוס את זה?
היו גם שירות לאומי וקורס גדנ''ע בגליל או בשדה-בוקר, אבל על אלה אפשר לכתוב ספר אחר.
אני חושב שזה היה פחות או יותר ככה. ואם לא כך בדיוק- תודו שזה היה דומה. רק דבר אחד אני לא יכול להבין: איך הצלחנו בלי אופנוע, בלי גראס, בלי אסיד, בלי נייד, בלי אס אמ אס, בלי סכין קפיצית, בלי מחשב , בלי מכונת צילום, בלי בגדי מעצבים, בלי דיסקמן, בלי די ג'יי, בלי האוס, בלי טכנו, בלי ראפ, בלי קונדום- איך הצלחנו בלי כל אלו לגמור תיכון.