דרך ארץ קדמה לתורה

דרך ארץ קדמה לתורה

שבת בידו, טייל גבי בחצר ביתו, ומדי פעם גחן להביט מקרוב בצמח כזה או אחר. "איך אני אוהב את השבתות הנינוחות הללו" אמר לעצמו בשאפו, מלא ריאותיו את עשן הסיגריה שבידו.

גבי אהב מאד את הנחת של שבת בבוקר. שבתות של סוף הקיץ ותחילת הסתיו, בהן לא היתה למשפחתו כל תכנית מיוחדת, נתנו לו את השהות והרוגע להינתק מקצב השבוע הרצחני שבו הוא חי. בעיניו, הוא קידש את השבת, במנהג שסיגל לעצמו לשתות את הקפה הראשון של הבוקר, ולעשן את הסיגריה הראשונה, תוך כדי הטיול הנינוח בגינה היפה שהקיפה את ביתו.

הוא צפה אל הרחוב, בשעה שחשב על ההוראות שצריך לתת לגנן כשיגיע לביקור השבועי ביום ראשון בבוקר, ונהנה להביט על הילדים המשחקים ברחוב ודוהרים על אופניים כאשר כלב קטן רץ ומקפץ אחריהם. תמיד היתה לו תחושה, לגבי, של :"רואה ואינו נראה" כשנהג לעמוד בגינה ולצפות אל המתרחש ברחוב השקט בו הוא גר. מעבר לכביש ניבט אליו הנוף של גבול המדבר והעיר ירושלים, ניתן היה לראות צריחי מסגדים ובתי כפר ערבי קטן, שהניגוד הקיצוני בינם לבין בתי הרחוב המטופחים של השכונה היהודית, בה הוא גר, הסביר תמיד בעיניו את הסיבות לסכסוך באזור ולשנאה ש"הם" רוחשים "לנו".

ארבע דמויות פסעו בנחת על המדרכה, הסמוכה לביתו של גבי, והתקרבו להן לאט לעברו. אין בדרך כלל שום דבר מעורר עניין בדמויות המטיילות בחוב, רבים הנוהגים לטייל בו וליהנות מהשקט שלו, ממראות הבתים והגינות המטופחות בו, אולם דמויות אלו היו שונות מהנוף האנושי הרגיל להסתובב באזור חילוני זה של ירושלים, והדבר משך את שימת לבו, כשעמד במכנסיו הקצרים ועישן להנאתו את הסיגריה אשר הלכה והתקצרה לה.

הדמויות נראו כשקועות בשיחה, ליתר דיוק, נראה היה, כאילו אחת מהן עסוקה בנאום והיתר מקשיבים לה בעניין רב, ככל שהתקרבו אליו, יכול היה גבי להבחין שמדובר באדם מבוגר עטור בזקן לבן ומטופח, ולבוש בבגד מיוחד – מעין "כתונת פסים", מהודרת ומבריקה ועליה מקטורן משי תואם ומגבעת פרווה הדורה לראשו. לצדו פסעו, קשובים ודרוכים לכל מוצא פיו, שלושה אברכים צעירים שהיו לבושים בבגדי החרדים המסורתיים - חליפה שחורה, חולצה לבנה ומגבעת תואמת.

החבורה המוזרה המשיכה בהליכתה לעבר המקום בו עמד גבי, ונראתה מאד עסוקה בעצמה, האדם המבוגר נראה עסוק בנאומו והאברכים הצעירים נראו, אף הם, מאד עסוקים בנאומו של המבוגר אשר הקפיד לפסוע כצעד אחד לפניהם ואילו הם ניסו לגמוע כל מילה שאמר.

גבי חשב לעצמו שהחבורה הזו, השונה כל כך מהנוף המקובל בשכונה, מזכירה לו את המחשבות שיש לאנשים הנוסעים נסיעות ארוכות ובאמצע "שום מקום" רואים איזו דמות פוסעת לצד הכביש, תמיד שואלים את עצמם הנוסעים במכונית "לאן ומאיפה..." בהתכוונם לדמות שראו.

"אתה יותר גרוע מערבי!" הפתיעה את גבי הקריאה שכוונה אליו מפי החרדי המבוגר, עטור הזקן הלבן, שפסק מנאומו לאברכיו הצעירים והתפנה לקרוא לעברו קריאה כה בוטה. האברכים הצעירים, שנראו גם הם מופתעים, עמדו מלכת, שתקו ורק הביטו לסירוגין על רבם ועל המדרכה.

גבי המופתע, הטיל את שארית הסיגריה אל תוך כוס הקפה, קול המגע של בדל הס יגריה הבוער עם "הבוץ" שעיטר את תחתית הכוס, נתן לו את הרמז לכוונת החרדי, שחזר שוב על קריאתו לעברו.

"איך אתה מעז", פנה גבי אל הרב בקול תקיף, "לבוא אלי, לביתי, ביום מנוחתי ולפגוע בי כך?". גבי הבין שהאיש צעק לעברו משום שהוא מחלל את השבת עם הסיגריה שלו, אך הדבר לא הפיג בכלום את כעסו על האיש החוצפן שהעז לפנות אליו בקריאה בוטה שכזו, בעוד הוא בחצר ביתו שלו.

האיש פנה אל גבי בטון בוטה ומזלזל "אתם יותר גרועים מערבים, אתם" חזר ואמר. "עכשיו זה כבר "אתם"", הרהר לעצמו גבי כשחיוך מחליף את ארשת פניו הרצינית, הוא כבר החליט איך "יטפל" באיש הזה, הרהר לעצמו, בהיזכרו שראש השנה מתקרב ומיד לאחריו בא יום כיפור.

"אלוהים אולי יסלח לך על כל חטאיך, אבל כשתקום כל בוקר לסליחות וכשתתפלל בדבקות ביום כיפור בבית הכנסת, אל תשכח שפגעת בי מאד היום, ואיני יודע אם יקל לי לסלוח על מעשה כה חמור שעשית לי ועל העוול שגרמת לי" אמר גבי לעטור הזקן הלבן, בהישירו אליו מבט חודר, ובטון תקיף, אך רגוע.

* * *

באחד הערבים, של ימי החול שבין "כסה לעשור", חזר גבי מיום עבודה עמוס והתכונן להחנות את רכבו בחניה שליד ביתו, העובדה שחסם את הגישה אליה רכב לא מוכר לו, מאד הרגיזה אותו. גבי סינן קללה חרישית מבין שינו והתכוון להחנות את מכוניתו ברחוב, בסמוך לשער ביתו, אלה שלפתע יצאו מן המכונית הסוררת שלושה גברים צעירים, לבושים במקטורנים שחורים, מכנסיים שחורים, חולצות לבנות ועל ראשם כיפות שחורות וגדולות. הבחורים עמדו על המדרכה וחיכו בסבלנות שגבי יסיים את תמרוני החניה שלו. גבי הרגיש ששלוות הנפש בה עומדים הבחורים וממתינים שיחנה, במקום שיזיזו את רכבם, מעלה את חמתו. "אתם באמת לא רואים שאתם חוסמים כאן חניה פרטית?", פנה אל הבחורים, בקול נרגז, לאחר שפתח את חלון המכונית כדי חריץ. אחד מהם מיהר אל הרכב הפולש, הניעו וקדמו מספר מטרים בלי אומר.

בשעה שהשער החשמלי נסגר מאחרי מכוניתו כבר עמד גבי קרוב לשלושת האברכים שהמתינו לו בשקט, גבי, שלא זיהה אותם, חשב לעצמו "מה רוצים אלו ממני עכשיו – "הכנסת כלה", "ספר תורה"...?" וכדי לעצור את שטף האסוציאציות שלו פשוט פנה אליהם ושאל לרצונם.

"הרב מבקש שתסלח לו", אמר הבחור שהזיז קודם לכן את הרכב שחסם את הכניסה לחניה, "הוא שלח אותנו לבקש ממך סליחה ומחילה", סיים.

"אני סולח לכם", אמר גבי וחיוך בלתי נראה התפשט על פניו, "לשלושתכם אני מוחל ".

"ולרב?", שאל אברך אחר, "גם לרב אתה סולח?"

"לא", ענה גבי, "הרב לא ביקש סליחה ולכן אין לי מה לסלוח לו", הסביר.

"אתה לא מבין", אמר שוב האברך הנהג, "הרב שלח אותנו לבקש בשמו שתסלח לו", ניסה להסביר.

"אני מבין טוב מאד" אמר גבי שלא מצא מה יכול היה להרגיז אותו יותר מהמשפט הזה במצב העניינים בו היה נתון, "אני מבין שלרב היה את הזמן והיכולת להגיע עד אלי, אל ביתי, לעלוב ולפגוע בי אך לא נראה לו מספיק חשוב להגיע לכאן על מנת להתנצל. לכן בקשתו אינה מתקבלת, ואני לא סולח לו".

האברך ששתק עד אותו רגע, החליט להצטרף לשיחה ואמר, "חלילה, אלה שמדובר ברב גדול, כל עתותיו מופנות ללימוד תורה, ואין הוא יכול לפנות מזמנו לכל עניין..."

"תגיד לרבך", קטע אותו גבי "שאם הסברך נכון, הרי שהוא הצליח לפגוע בי שוב. מה אני פחות מדי בשביל לבקש ממני סליחה?, לא אסלח לאיש שחושב שאיני ראוי לו ושבקשת הסליחה שלו אינה אמיתית, ותזכירו לו, בשמי, ש"דרך ארץ קדמה לתורה"" סיים את דבריו ופנה להיכנס לביתו, כועס אך מאד מרוצה מעצמו.

למחרת היום, בשעה הרגילה, לפנות ערב, עת חזר גבי מן העבודה, שוב חיכתה המכונית הפולשת ליד ביתו, הפעם לא חסמה את החניה וגבי החנה את מכוניתו בקלות ובמהירות במקומה. כשלחץ על כפתור השלט ודרך את מערכת האזעקה, כבר ניצבו שלושת האברכים ליד גדר ביתו.

"ערב טוב", פנה האברך הנהג, והקדים את פני גבי לשלום, "הרב בא לבקש ממך סליחה ומחילה והוא ממתין במכנית", הוסיף.

גבי הזמין את כולם להיכנס לביתו, והסביר לאברכים שמפאת כבודו של הרב לא יאה למעמד שכזה שיתנהל ברחוב. בשעה שפתח בפניהם את שער חצרו, ניגשו האברכים והביאו את הרב עמם. כולם נכנסו פנימה וגבי הזמינם לשבת בסלון הבית. בשעה שהפמליה התיישבה על הכורסאות הנוחות, הציע גבי לאורחים לשתות – "רק מים בבקשה" אמר הרב, ואברכיו הנהנו בראשם אחריו. גבי מזג מים מינרלים ממתקן מי עדן שעמד בפתח המטבח, אל קנקן מזכוכית, כדי שיוכלו אורחיו לראות את התהליך ואף צירף כוסות תואמות מזכוכית, בינתיים רעייתו, אפרת, פרסה פרוסות מעוגה מוכנה של אחת החברות הידועות, והגישה אותה לשולחן הסלון, באריזתה המקורית, למען יראו האורחים כי מדובר בעוגה כשרה אשר נאפתה בבית מאפה הנהנה מהשגחת כשרות של הבד"ץ.

האורחים ישבו בדממה בסלון וגמעו מהמים שהוגשו להם, בשעה שגבי פנה להגיד שלום לשתי בנותיו הצעירות שעמדו מרוחקות והביטו בתימהון באורחים המוזרים שפלשו לביתן. הוא גחן לעברן ונישקן, ובלחש אמר להן, "אתן יכולות להתקרב, אסביר לכן אחר כך...", וחזר אל אורחיו.

"ברוכים הבאים לביתי" אמר לאורחיו תוך שהוא מבחין באי הנוחות הניכרת על פני האברכים הצעירים בהגניבם מבטים אל התמונות שהיו תלויות על קיר החדר, במיוחד ראה איך טורד את מנוחתם פסל האישה הערומה מהשיש העומד בפינת החדר, ליד החלון. כל אותה העת ישב הרב בשקט ועיניו היו נעוצות במסך הטלוויזיה הכבוי. גבי קם ממושבו והסיט את הוילון באופן שיסתיר את דמות האישה הערומה וחזר למקומו.

רק אז פתח הרב את השיחה "באתי לכאן על מנת להתנצל בפניך, ועוד יותר מזה להודות לך", אמר הרב, מישיר מבטו אל גבי, לנוכח פניהם המשתאות של אברכיו, "אני מתנצל בפניך על שפגעתי בך באותו בוקר שבת כשקראתי לעברך וגיניתי אותך, קבל עם ועדה, ואתה לא עשית לי כל רע, סלח לי על שאהבתי את השבת ואהבתי את בורא עולם עיוורה אותי וגרמה לי להתפרץ כך ולפגוע בך".

"אני סולח ומוחל לך, כבוד הרב, אין בלבי עליך" השיב גבי לרב ואף הוסיף "אני מברך אותך בשנה טובה ובחתימה טובה", וראה את שפתי האברכים ממלמלות אמן חרישי, כשתחושת הקלה ניכרת בפניהם.

"כמו שאמרתי, אני רוצה גם להודות לך", המשיך הרב את דבריו, " אני רוצה להודות לך על שהארת את דעתי ולמדתי ממך גם, דרך ארץ מה היא. מרוב לימוד תורה, והגות בה, קהה ליבי לאנשים ושכחתי את שהזכרת לי אתה בהתנהגותך, ומאז אתמול בערב, עת חזרו תלמידי ומסרו לי את דברך, אין בי מנוחה - הכיצד נשתכחה ממני הוראת החכמים ממני כי דרך ארץ קדמה לתורה, וכיצד לא היתה בי הדעת מספקת לבוא ולבקש את מחילתך בעצמי, והיום, שבעתיים, הכנסת האורחים בה אתה נוהג כלפיי והתחשבותך בי ובמלווי, מהוות לי הוכחה לטוהר לבך ולצדיקותך, אני מאד מודה לך רבי".

הרב עוד ישב בכורסתו רגע, אכל פרוסת עוגה, סיים את המים שבכוסו ונפרד לשלום מגבי, בעמדו על מפתן הדלת פנה אל אפרת ואמר "זכית באיש יקר, מי ייתן ובנותיך יזכו לחתנים נאים וראי להן בנים" הרב עוד הביט אל המזוזה ואמר בקול רם "הלוואי ויכולתי לדעת באותה ודאות שאני יודע לגבי דרי בית זה, שאזכה בחתימה טובה", נישק הרב