בסעודת יום העצמאות שלנו הערב,
שמעתי את הסיפור הזה מכלי ראשון,
[מחבר טוב מאוד של דביר, בן קשת]
והוא כל כך ריגש אותי עד דמעות
שהחלטתי לספר לכן אותו רגע לפני השינה.
***
דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה,
אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת,
ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו.
האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד,
ונותרו רק נשות המשפחה.
ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו,
הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו,
במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים:
לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה:
"תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא".
והלכה לישון.
באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר - בירושלים -
היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי.
האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל
אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה
בלי הרבה שמחה וחשק.
המופע התקיים בבריכת הסולטן.
בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם,
וההופעה מתעכבת קצת,
ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה,
דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך
ונכנסה עמו לשיחה.
-איך קוראים לך? אשל
-אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן
-אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן.
וההורים -שתי שורות מעל- צופים במלאך שלהם 'מטריד' את הגברת המובגרת
וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר.
ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר...
כולה מתחלחלת מהשם,
עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל,
רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:
-אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה.
-ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'? אחרי.
-וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר?
והאמא של אשל ודביר מספרת:
אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר,
הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק,
אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום,
אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא.
וכך, האמא -שירי- הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה,
ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה:
"אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל דביר שנהרג".
דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה,
ואמרה להם -
-אני אמא של דביר,
ההורים הצעירים לא האמינו לה.
-באמת, אני אמא של דביר,
ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב מפסגת זאב...
ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה,
קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק.
כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו,
ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה,
ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה.
אם זו לא סיפור עם עצמה,
אז מה זו עצמה???
***
את הסיפור הזה כלשונו שמעתי הערב
מעמינדב בדיחי חבר קרוב של דביר והמשפחה.