מוגלי של ימינו

 

 

 

מוגלי של ימינו

 
במהלך ההיסטוריה של המין האנושי, תועדו קצת יותר ממאה מקרים שבהם ילדים גדלים הרחק מאנשים, לבד או בחברה של בעלי חיים. סיפורים שקרו עם "מוגלי" של כל הגזעים והזמנים, שימשו כהוכחה לזה, שמה שהופך את האדם לאדם זו לו איזושהי תוכנה פנימית, אלא חינוך נורמלי בחברה.

 

ג'ון ססבוניה

בשנת 1991 באוגנדה, החקלאית מילי, שהלכה אל היער להביא עצים להסקה, מצאה ילד בן כארבע שנים בחברה של קופים. הילד נראה רע מאוד, אבל לא הרשה להתקרב אליו. מילי קראה לעזרה, וכולם יחד דחפו את הילד לפינה, כאשר הם היו צריכים להימנע מהקופים הנחרדים. הברכיים של הילד נראו כמעט לבנים, כי הוא נשען עליהם בהליכה. הציפורניים שלו היו ארוכות ועקומות מאוד.

אחד מאנשי הכפר זיהה את הילד, שקראו לו ג'ון ססבוניה, שנמלט מן האנשים בשנת 1988, לאחר שאבא שלו הרג את אימו מול עיניו. אז הוא היה בן שנתיים או שלוש. מאז הוא חי בפרא. כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שלמד לדבר, ג'ון סיפר, שהתחבר ביער עם קופים, והם האכילו אותו  בשורשים ואגוזים, בטטה וקאסאווה. חמישה קופים נטלו על עצמם את החינוך של הילד, לימדו אותו למצוא מזון ביערות ולטפס על עצים.

ניסו להעמיד את ססבוניה במבחן על ידע שפת הקופים ולקחו אותו לגן החיות, שם הוא מול העיתונאים במחוות וצעקות תיקשר עם קופים זרים.

 

הנערה מן הג'ונגלים של קמבודיה

ב-13 בינואר 2007, מן היער בקמבודיה הצפונית יצאה אישה מלוכלכת, עירומה ומכוסה בצלקות. בזמן שהיא גנבה אוכל מאיכר, הוא תפס אותה על חם. השוטר המקומי זיהה באישה הפראית את בתו, שהלכה לאיבוד בג'ונגל בשנת 1988 בגיל שמונה.

Rochom Pngien, כך קראו לילדת היער, שלוש שנים בילתה עם אנשים, אבל לא הצליחה להתרגל אליהם. היא לא יכלה לדבר, ולמדה רק שלוש מילים: "אמא", "אבא" ו "הבטן כואבת".

ולאחר מכן, באביב 2010 היא ברחה לתוך הג'ונגל, לסביבה אליה היא רגילה. בחודש יוני, שוב מצאו אותה - בשירותים, מאה מטר מהבית. היא בכתה. כפי שהתברר, היא בילתה 11 ימים בבור של השירותים, בעומק 10 מטר. את האישה שטפו, ומסרו אותה לקבוצה של פסיכולוגים ספרדיים, אשר מלמדים אותה נורמות של התנהגות אנושית.

 

אוקסנה מליה

הבחורה מאוקראינה, שגודלה על ידי כלבים.

בשנת 1992, לפנימייה לילדים עם ליקויים התפתחותיים באודסה, הביאו יצור מוזר. בכרטיס הרפואי נאמר שזו ילדה קטנה בת 8. היא הלכה על ארבע, בקלות קפצה על המיטה, על השולחן, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה, ובהזהרה חשפה את שיניה ונהמה. יכלה גם לנשוך. סירבה לדבר, אך הבינה את מה שאמרו לה.

במקור, ילדת-הכלב חיה בכפר באזור חרסון. הוריה היו בטלנים, שתיים ונרקומנים, וכבר בגיל שנה, אוקסנה נלקחה לבית יתומים. אמא עזבה מיד את הכפר, ואבא התחתן שנית עם אישה שהיו לה 6 ילדים. לאחר כמה שנים הוא לקח את הבת מן הפנימייה. אף אחד לא שמר על הילדה, והיא התיידדה עם כמה כלבים מקומיים. הם היו אלה שלימדו אותה לשרוד.

במשך שנים רבות, ניסו "להאניש" את אוקסנה. לימדו אותה לתפור ולספור עד עשרים. ללא השגחה, אסור היה להשאיר אותה לבד עד גיל 15. כאשר צוות הטלוויזיה שהגיע הכריח את הנערה לנבוח, בהיותה עומדת על ארבע, היא כמעט וחזרה להיות פרועה. את הילדה שגדלה העבירו לפנימייה עבור מבוגרים, שם מרשים לה לתקשר עם החברים הכי טובים שלה – הכלבים, ולעזור לטפל בפרות.

איוואן מישוקוב

נער שהפך למנהיג של הכלבים.

בשנת 1996, וניה בן ה-4, ברח מהבית מאימא אלכוהוליסטית וחבר השתיין שלה. הוא ניסה באיזור מוסקבה לבקש נדבות ולהתחנן למזון מן העוברים ושבים, נכנס במזבלה ופגש חבורה של כלבים משוטטים, והתחלק איתם בזבל אכיל. הם התחילו לנדוד יחד. כלבים הגנו וניה וחיממו אותו בלילות החורף, ובחרו בו למנהיג של החבורה. כך נמשך במשך שנתיים, עד שמישוקוב לא נעצר על ידי המשטרה, שפיתתה אותו לבוא אל הכניסה האחורית של מטבח המסעדה. הילד נשלח לבית יתומים. ובגיל 11 שנים, התקבל איוון לפנימיה צבאית.