פרשת שופטים

פרשת שופטים תשס"ח


אתייחס לגילוי הרוצח: בספר "מעם לועז" (דברים ח"ב עמ' תשפב)
מביא שהיה נעשה נס מיוחד בעגלה ערופה: "וכבר מסרו חכמים ז"ל שהיה נעשה נס גדול בעגלה ערופה, שלאחר כמה ימים שנערפה העגלה היתה יוצאת ממנה תולעת גדולה, ואותה תולעת היתה הולכת אל הרוצח ונדבקת בבגדו ואין שום בריה יכולה לעוקרה מבגדו, עד שהיו האנשים רואים אותה ותמהים, והדבר היה מתגלגל לידי כך שהרוצח היה בא לבית דין והיו דנים אותו; ויש אומרים שהיתה [התולעת] הולכת עד לביתו; ויש אומרים שהתולעת היתה הורגת לרוצח. וסופי תיבות "ואתה תבער הדם הנקי" (כא, ט), רימ"ה,
רמז לתולעת היוצאת מן העגלה והורגת לרוצח". אנו רואים שבאמצעותהתולעת הצליחו לגלות את הרוצח. דבר זה הזכיר לי את הדרך שבה משתמשים החוקרים בימינו בחרקים לצורך זיהוי פלילי, על כך בקצרה
בקטע שלפנינו. שימוש בחרקים לפענוח פשעים בשני העשורים האחרונים למדו החוקרים שחרקים יכולים
לספק ראיות רבות ערך. הם שימושיים במיוחד לקביעת שעת המוות של הקרבן. כאשר גופתו של אדם (או בעל חיים כלשהו) נמצאת באוויר הפתוח במזג אוויר חם, היא מיד מושכת חרקים, שמחפשים אחר מקום להטיל בו את ביציהם. אם תזהה את הצאצאים ותקבע את גילם, רבים
הסיכויים לחשב במדויק את היום שבו האדם מת, ואולי גם את שעת המוות. הידע הזה, בחקירת רצח, הוא לעיתים קרובות מכריע כאשר באים לאשר או לשלול את האליבי של חשוד.בארה"ב קיימים כ-20 אנטומולוגים (=חוקרי חרקים) משפטיים בלבד. מרביתם עובדים
במוזיאונים לטבע או באוניברסיטאות, ונקראים לסייע במקרים מעטים בלבד בכל שנה. למרות שהם ידועים בעיקר בהקשר של פענוח מקרי רצח, אנטומולוגים משפטיים יכולים לסייע בפענוח מגוון פשעים
נוספים. לדוגמה, האנטומולוג עשוי להתבקש לבדוק אם משלוח מריחואנה הגיע מדרום אמריקה או מאסיה, לפי החרקים שנמצאו על הסמים.



"על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (יז, יא)
נשאלת השאלה: מדוע מדגיש כאן הכתוב בכפל הלשון, שיש לציית להוראת הדיינים, הפוסקים על פי דין תורה ? משיבים על כך חכמי ישראל: מעשה שבכל יום הוא, שכאשר הרב פוסק על חתיכת בשר שטריפה הוא, מתקבל פסק הדין בלא עוררין וללא שמץ של תרעומת כלפי הרב הפוסק. לעומת זאת, בדיני ממונות, ובסכסוכים אחרים שבין אדם לחברו מתרעם בעל הדין על הרב, שהוציא את דינו לחובה. וכל כך למה ? כי מטבע הדברים הוא, שאינו מצטער על כך על הפסד כספי הנגרם לו, כשם שהוא מצטער על הזכייה של יריבו בדין. משום כך מזהירה כאן התורה בכפל לשון: "על פי התורה אשר יורוך" הכוונה להלכות טריפה ולשאר מיני איסורים. "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" הכוונה לדיני ממונות ולשאר מיני סכסוכים שבין אדם לחברו. בכל מקרה עליך לקבל את פסק הדין בלא עוררין ובלא תרעומת. (ש.רז)
מלך האם רשות או מצווה ?
בשאלה שבכותרת נחלקו התנאים (סנהדרין כ, ב): ``וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנא` ואמרת אש ימה עלי מלך וגו` ``. מסתבר, שדיוקו של רבי נהוראי הוא מהמשך הפסוק - ``ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי`` (יז, יד), שהרי לא מסתבר שהתורה תראה כמצווה שבקשת המלך תהיה דווקא בגלל ``ככל הגוים``. למעשה, מחלוקת התנאים משקפת מורכבות בנושא המלוכה, הבאה לידי ביטוי במקומות שונים במקרא עצמו. מצד אחד, הקב``ה הבטיח לאבות - ``ומלכים ממך יצאו`` (בראשית יז, ו); ``ומלכים מחלציך יצאו`` (שם לה, יא). ספר שופטים מסתיים בתיאור העבירות החמורות שאליהן הגיעו בני ישראל - עבודה זרה (פסל מיכה), גילוי עריות (פילגש בגבעה) ושפיכות דמים (מלחמת האחים עם בנימין), והוא תולה את המצב הקשה בהיעדר מלך, כפי שנאמר שם שוב ושוב: ``בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה``. וכאשר עולה שלמה על כסא מלכות דוד אביו, נאמר (דה``א כט, כג): ``וישב שלמה על כסא ה` למלך תחת דויד אביו``. מצד שני, במקומות אחרים ישנה ביקורת על רעיון המלוכה. כשהוצע לגדעון הרעיון - ``משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך`` (שופטים ח, כב) - כעין מלך - הוא ראה בכך ניסיון להחליף את מלכות ה`: ``ויאמר אלהם גדעון לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, ה` ימשול בכם``. וכשפנו בני ישראל לשמואל להמליך עליהם מלך, אמר לו הקב``ה (שמ``א ח, ז): ``לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם``. מסתבר, שאכן רעיון המלוכה הוא מורכב. אם העם יראה בו תחליף לביטחון בה`, הרי הבקשה נתפסת כעבודה זרה. אולם אם המלך יראה את עצמו כעבד ה`, הוא יוכל לעשות גדולות ונצורות בהולכת העם בדרך ה`. בפועל, היו מלכים כאלה וכאלה, והדבר רק ממחיש עד כמה הרעיון מורכב. וייתכן, שהמורכבות נובעת גם מהיבט נוסף: ``ונראה, דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג ע``פ דעת מלוכה או ע``פ דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי-אפשר לעשות ע``פ הכרח מצוות עשה`` (הנצי``ב, העמק-דבר). למדנו מכאן, שבענייני הנהגת הכלל אין דרכה של התורה לכפות דרך אחת. זאת מתוך המודעות לשינויים המבניים החלים בעולם, ומתוך הבנה שבעניינים גורליים כאלה יש לשקול כל מציאות לגופה. שיקול דעת זה ניתן, כמובן, לסנהדרין, ``ומ``מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך`` (הנצי``ב שם).


פרשת שופטים - "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך-- שפת אמת" "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך" - מה פשר המילה "תמים" ומה פשר הציווי להיות תמים עם ה'?
ה"שפת אמת" דורש פסוק זה כרקע לפרשת הנבואה. הפסוק מופיע בפרשייה שבה התורה מכינה את בני ישראל למפגש עם האלילות ועם דרכי עבודת האל הקיימות בארץ כנען: "כי אתה בא אל הארץ... לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף...". בהמשך הפרשייה עוסקת התורה בתפקידו של הנביא, כאשר הפסוק המקשר בין החלקים השונים הוא "תמים
תהיה עם ה' א-לוהיך". לאור ההקשר, מסביר ה"שפת אמת" כי אין כאן איסור על האדם לחקור ולתהות על דרכי הנהגת ה' בעולם, אלא קביעת עובדה המסבירה את ייחודו של הנביא על פני קוסמי הגויים. כיסופיהם של בני האדם אחרי השלמות, הבאים לידי ביטוי בחיפושם של אומות העולם אחרי ריגושים דתיים, שונים אצל איש ישראל, שכן הם חלק מטבעו הראשוני: "שבני ישראל יש להם כל השלמות כביכול דומין לבוראן... שנקראו 'השולמית' כמו שנקרא הקב"ה... וזה שכתוב 'תמים תהיה כביכול עם ה' א-לוהיך' - לא כמו הגויים שצריכים לבקש תחבולות מדבר שחוץ להם, אלא נביא מקרבך". וכך גם בהמשך: "נביא מקרבך - שאיש ישראל צריך להשיג הכל מעצמו". ההבדל המהותי בין הקוסמים המוזכרים בתחילת הפרשה לבין הנביא הוא במקור ההשראה. בעוד שאצל הקוסם יש צורך בהמצאת יש מאין, בחידוש דבר שלא היה קודם בנמצא, בהריסת הטבע והבריאה בשביל הרגש הדתי - מעין "מעביר בנו ובתו באש"; הרי התורה דורשת מהיהודי לחשוף את הדברים מקרבו פנימה. לא להרוס את טבע הבריאה, אלא להדגישו ולנבור בו פנימה עד למציאת מקור מים חיים. כוחו של הנביא, כותב ה"שפת אמת", אינו חיצוני לו: "כוח הנביא הוא מכללות ישראל, והוא כוח הדיבור של כלל ישראל. וכפי התמימות והשלמות שנמצא בכלל ישראל, כן יש כוח לנביאיהם". כך מפרש ה"שפת אמת" כי כוונת הפסוק - "תמים אתה". אחד אתה כביכול עם ה' א-לוהיך, שדומים ישראל לאביהם שבשמים ומשם כוח נבואתם. ר' עדיאל זימרן


כיצד ניתן ללמוד ממשפט שלמה - על צורת השפיטה במשפט התורה הרגיל? כיצד שלמה ידע מראש שה´פסק´ לגזור את הילד לשניים - יפעל? והאם פרשתנו מצווה על ´ניתוק רגשי´ של הדיין מהמשפט, או שמא חלק מ´רדיפת הצדק´ מחייב גם התבוננות רגשית? כ"ח אב ה´תשס"ז - איתן פינקלשטיין
"שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים [תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף]" (דברים ט"ז, יח-כ) - אמר רבי חייא בר אבא: סדר הדין כך הוא - התובע תובע, והנתבע משיב, והדיין מכריע. אמר ר' סימא: וצריך הדיין לשְנוֹת טענותיהם מפיו. ממי אתה למד? משלמה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מל"א ג', כג). דברים רבה ה', ו.
פרשת שופטים פותחת בסדרה של ציווים, שלכאורה נועדו להבטיח את ניתוקו של הדין מכל היבט רגשי. פרשתנו מדגישה את איסור הכרת הפנים במשפט, ואת הסכנה שבלקיחת שוחד (ולפי רש"י - אף גם השוחד ניתן על ידי הצד ה'צודק'). גם האיסור "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" (ויקרא י"ט, טו), מדגיש כי אין לערב רגשות בעת המשפט - אף אם אלו רגשות ראויים בפני עצמם - כמו רחמים על הדל והמסכן. לכאורה קיים פער עצום בין משפט התורה לבין משפטו של שלמה הדן כמלך הפוסק שלא על פי כללי הדין הרגילים, אלא על סמך תחושותיו ותובנותיו הרגשיות - 'מה כסאו של ה' דן בלא עדים והתראה - אף כסא שלמה דן בלא עדים והתראה' (שהש"ר א', י). שלמה ביקש מה' בגבעון "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ" (מל"א ג', ט) - בעוד שלפי התפיסה המקובלת דיין קונבנציונאלי זקוק בעיקר לעיניים ולשכל, ואת לבבו הוא דווקא צריך לשאוף לנטרל. ובכל זאת, חז"ל בחרו ללמוד דווקא ממשפט שלמה את סדרי הדין של המשפט התורני הרגיל, ואת חובתו של הדיין לחזור
בפיו על טענותיהם של הצדדים. יש להדגיש שבחזרה זו של הדיין על טענות הצדדים, לכאורה אין 'תועלת משפטית', שכן אין היא מוסיפה אינפורמציה או ראיות חדשות, היכולות להביא לידי הכרעה של הדין.
המלבי"ם בפרושו למשפט שלמה טען כי יש לדייק בסדר השונה של הטענות הדומות של שתי הנשים. חזרתו של שלמה על דברי הנשים לפי הסדר המדוייק שבו אמרו את טענותיהן, נועדה להדגיש כי שלמה שם לב לכך שבעוד שהנתבעת טענה "זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת", התובעת טענה בסדר הפוך "לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי".
לפי פרוש זה, עוד לפני ששלמה 'פסק' לחתוך את הילד לשנים, שלמה שיער שהנתבעת היא האם האמיתית, שכן טבעו של עולם ש'האדם יקדים תמיד מה שהוא העקר - ויאחר את הטפל' (מלבי"ם מל"א ג', כב). שלמה הבין כבר בשלב זה שכל תיאורה של התובעת אודות החלפת התינוקות באישון לילה - לא היה ולא נברא, ושהסיבה לתובענה השקרית נעוצה בקנאות צרה, וברצון של התובעת שלחברתה לא יהיה אושר רב משלה.
אלא שדיוק בנימה של הטענות ובסדרן לא מהווה ראיה מספקת - אף לא בבית דינו של שלמה. שלמה היה זקוק ל'הוכחה חותכת' (ובמקרה זה - תרתי משמע...) לקנאותה המרושעת של התובעת, אל מול אהבת האמת שיקדה בלב האם האמיתית. לפי הבנה זו, התרגיל המבריק של 'פסק הדין' בדבר חיתוך הילד לשנים - והמחשת האמת שבאה בעקבותיו, היו תוצאה נלווית של ה"לֵב שֹׁמֵעַ" לו זכה שלמה. גדולתו של שלמה התבטאה בכך ששלמה לא רק שמע את טענות הצדדים באוזניו, אלא גם באמצעות ליבו - תוך מתן תשומת לב להיבטים הרגשיים העולים מתוך סדר הטענות וסגנונן.
אין ספק כי בניגוד למשפט שלמה שבו הכרעת הדין עצמה היתה על ידי 'ניסוי רגשי' שאינו קביל כראיה בבית הדין, הדיין הקונבנציונאלי יכריע על פי עדים, שטרות וחזקות. אך למרות זאת, נראה שדרשתנו באה ללמדנו שעל אף שאין להשוות את דרכי הכרעת הדין, הרי שלפחות בשלב הראשוני של שמיעת טענות הצדדים, כל דיין צריך להתפלל לה' "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ".
חלק דומיננטי מתפקידו של הדיין הוא ההכרעה בדבר משקלן של הראיות הקבילות הסותרות, ולמרות קיומם של כללים הלכתיים להכרעה בעת התנגשות בין ראיות - פעמים רבות ההכרעה הסופית במצבי ספק, מוטלת על כתפיו של הדיין. הסכנה הגדולה שבהכרת פנים, נטילת השוחד או הידור פני הדל, היא ההשפעה על התת-מודע של הדיין שעלול לתת משקל יתר לראיות הלא נכונות - בשל מעורבות רגשית שאינן רלוונטית לרדיפת הצדק במשפט הנדון.
ברם, מכאן אין ללמוד שעל הדיין להיות 'טכנוקרט משפטי' - הדן אך ורק לפי הטענות המשפטיות הגלויות המועלות במהלך המשפט. הציווי "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" שבפרשתנו דורש מהשופט לוודא שלבסוף מבית דינו יצא צדק לעולם. לכן, לאחר שהשופט מקבל את כל הראיות שעל פי משפט התורה עליו להתייחס אליהן - בשלב שקילת הראיות עליו להשוות ביניהן, ולבחון את ערכן לפי כל 'אותות האמת המתגלים במשך המשפט'.
חז"ל קבעו בדרשתנו שעל הדיין ללמוד משלמה, לחזור בקול על טענותיהם של הצדדים. על אף שלכאורה אין בעצם החזרה 'תועלת משפטית' ישירה, יש בה בכדי לתת לשופט הזדמנות נוספת להאזין למה שנאמר בין השורות. כמו במשפט שלמה, ההאזנה העמוקה לדברי הצדדים אולי לא תוכל להכריע לבדה את הדין, אך יש ביכולתה לרמוז לשופט היכן יש לחפש את הראיות שהכרעה לפיהן תביא צדק לעולם.