פרשת ויקרא

בס"ד
ליקבה"ו, ב"ר
א' ניסן תשס"ט
פרשת ויקרא
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר ,דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם."
כמה פנינים טמונים בפסוק לעיל , וננסה בעזרת השם לפתוח קצת את היריעה וללמוד מתוך הדברים את הנצרך לנו , שהרי התורה היא מלשון הוראה , ותכליתה ללמד את האדם , מה רצון השם ממנו.
ובכן ,יש לתת דעתנו בשאלה מה שייך קורבן , שהוא דבר מאכל, אצל השם יתברך , הרי אין לו דמות ולא דמות הגוף , ורק האדם שהוא בשר ודם שייך אצלו דבר זה , ועוד יש להקשות , וכי השם יתברך חס ושלום מקבל שוחד , שהרי הקורבן שאדם מביא היא על עבירה שעשה , ועצם הבאת הקורבן מכפרת לו על החטא , ונמצא אם כן שאדם הביא קורבן והשם מחל לו בשל כך .
ויש לתרץ שיש טעמים פנימיים ועמוקים בעצם הבאת הקורבן , ואין הדבר מסתכם בפשט של הדבר שהאדם מביא קורבן ומיד מתכפר לו.
אחד הטעמים שמובא במפרשים הוא שמטרת הקרבן היא לעורר את לב האדם , שיבין וישכיל בזמן הבאת הקורבן את גודל החטא שעשה, וכיצד עבר על רצון קונו , ויגיע מתוך כך להכנעה אמיתית , ורק אז באמת יכופר לו העוון , שהבאת הקורבן רק באופן טכני ללא שימת לב וללא הכנעה , אינה עולה , ואינה עושה שום רושם כלל ועיקר.
ועיקר ההגעה להכנעה היא על ידי התבוננות על חסדי השם יתברך עליו , שהרי כל מה שעובר על הבהמה בזמן השחיטה היה אמור לחול עליו בבחינת ארבע מיתות בית דין , הפלת הבהמה לארץ הרי דין סקילה , שחיטת הבהמה , הרי דין הרג, אחיזת הבהמה בגורגרותה הרי חנק , שריפת הבהמה הרי דין שריפה , ומתוך הסתכלות באלו בזמן הבאת הקורבן , האדם מגיע לעשות תשובה עם הכנעה.
עיקר התשובה היא רק הכנעה וענווה , ורק על ידי אלו אפשר באמת להרגיש קרוב לה' , כי גם קורבן הוא מלשון קירבה , שעל ידי הקורבן האדם מתקרב לבוראו , אבל זה רק כפי שציינו לעיל , שיתלווה לו תשובה והכנעה, וננסה להבין קצת מה זה ענווה –הכנעה .
הפסוק לעיל פותח : "ויקרא ,אל משה ..." והאלף של ויקרא היא קטנה , ולמה ?
ובכן , כתוב במדרש שמשה רבנו ביקש לרשום "ויקר" שהיא התגלות בדרך מקרה כמו שכתוב אצל בלעם הרשע , שה' התגלה אליו בדרך מקרה , אמר לו הקב"ה למשה לכתוב ויקרא , ומגודל ענוותנותו של משה רבנו ,כתב את האלף זעירא(קטנה).
והאלף הזו באה לסמל על עניין הענווה , שרק מי שהוא בורח מן הכבוד ומתנהג בענווה , שומע באופן תמידי את קול השם יתברך , ויודע בכל עת מה רצונו.
כותב המדרש : "גאות אדם תשפילנו , ושפל רוח יתמוך כבוד(משלי כ"ט)- כל מי שרודף אחר הכבוד , הכבוד בורח ממנו , וכל מי שבורח מהכבוד , הכבוד רודף אחריו.
שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה רבנו שיוציא את עם ישראל ממצרים , והיה משה מסרב – "לא איש דברים אנוכי" ..."שלח נא ביד תשלח..." , ללמדך שהיה כל העת בורח מן הכבוד , לסוף הייתה השררה רודפת אחריו , הוציאם ממצרים וקרע להם את הים,והביאם אל המדבר והוריד להם את המן והעלה להם את הבאר והגיז להם את השלו,ועשה להם את המשכן.
ואומר החפץ חיים שלא בחינם נאמר "כל הבורח מן הכבוד – שכל זה בא לרבות,אפילו אדם שאין ראוי לכבוד ואין מגיעה לו גדולה , אם הוא בורח מן הכבוד , הגדולה מחזרת אחריו , וכן להיפך , אפילו מי שראוי לגדולה , אך הוא מחזר אחריה ומשתוקק לה , אף ממנו היא בורחת.
אדם צריך לדעת להתנהג תמיד בהכנעה ובענווה , והרבה אופני התבטאות יש לכך , ונראה בעזרת השם שני אופנים .
האחד,שהאדם יודע שכל המעלות וכל הכישרונות שיש לו זה מאת השם יתברך,כי אפילו שרק ברגע אחד קטן במשך היום , הוא חושב בתוך עימקי ליבו שהכישרונות הם שלו , ובזכותו הוא הצליח ועשה כך וכך וכדומה,הרי הוא נכשל בגאווה , ובאותו רגע ממש השם יתברך משאיר אותו לבד במערכה , שהרי זו הייתה למעשה "בקשתו", שהרי בזכותו עצמו הצליח...
ראיתי שהרב מפישסחה כותב דבר פלא וכל כך נכון ואמיתי :כי משה רבנו לא נתפעל כלל מכל ההשגות העליונות שהשיג , אלא נשאר שפל רוח בעיני עצמו , בדומה לאדם פשוט שעומד על גג גבוה , אשר לא יעלה כלל על דעתו להתגאות בזה שהוא גבוה , שכן יודע הוא יפה כי מכח גופו איננו גבוה כל עיקר ורק הגג מגביה אותו , כך גם משה רבנו אף כי ידע את רום מדרגתו , היה סבור כי המעלות אינן של עצמו כלל אלא הקדוש ברוך הוא העניקן לו ולפיכך לא נכנס מעצמו לאוהל מועד עד אשר נקרא לשם.
וכן כל אדם צריך בהחלט להכיר במעלות שיש לו ולהשתמש בהם במידת הצורך , אך יחד עם זאת צריך תמיד לקשר את מעלותיו להשם יתברך , שנתן לו אותם במתנה .
האופן השני , ענינו טמון בפסוק לעיל , שכן כתוב : ויקרא אל משה ..., ולא מוזכר בפסוק מי הוא הקורא וכתב האדמור מסלונים(ראיתי מתוך "עלינו לשבח") שרמז רמז לנו הכתוב , שקולו של הקב"ה קורא לאדם בכל רגע ורגע במשך היום מחייו והאדם צריך להקשיב היטב לקריאה המיוחדת המופנית אליו .
ובאמת אדם שאין לו הכנעה וביטול , לא יוכל לשמוע את קול השם שקורא בכל יום בכל מיני אופנים , כי השם יתברך שולח לאדם מסרים המתלבשים בכל מיני אופנים המזכירים לאדם את החטא שעשה , או המזהירים אותו ממעשה זה או אחר , רק שצריך קצת התבוננות , אך אדם שאין לו את נקודת הענווה וההכנעה , יעדיף להעלים עין מזה , או לפרש את הארוע שהשם יתברך סימן לו כמקרה בלבד.
וזה מה שחכם יוסף חיים כותב על הפסוק לעיל, "אדם כי יקריב מכם ....
שהקב"ה ברוב חסדיו מרמז לו לאדם שעשה חטא , ואותו רמז בא לידי ביטוי בכך שבאים עליו יסורים מעין החטא שחטא ,בבחינת מידה כנגד מידה , ומתוך שנענש האדם בצורה ההיא , הוא נותן את ליבו להבין שהעונש הוא על מעשה פלוני שעשה שלא היה רצוי לפני הקב"ה , וזהו חסד גדול של הבורא שהוא משלם לחוטא כמעשהו בדיוק –מידה כנגד מידה שעל ידי כך האדם מקבל את המסר שמעשיו לא היו רצויים ועליו להתחרט ולעשות תשובה , וזהו "אדם כי יקריב מכם – ראשי תבות מידה כנגד מידה , שבכל עונש שהוא מקבל ישכיל להבין שהעונש בא על דבר דומה שעשה , ואחרי שהבין זאת האדם , עליו פשוט לתקן מעשיו , וממילא גם היסורים יסתלקו ויחלפו להם.
מעשה שהיה ברב גדול אחד שהייתה לו בת חסודה וצנועה , ושהגיע לפרקה , הציעו לה שידוך של בחור מופלג בתורה ובעל מידות טובות ורבים המליצו עליו , רק שחסרון אחד היה לו , והוא ,שאחת מרגליו הייתה פגועה מעט כתוצאה מתאונה שעבר בהיותו ילד , הרב לא התייחס למום זה , אבל אשתו הרבנית סירבה בכל תוקף לקחת את הבחור לביתה ודרשה לביתה שלמות.
באותה תקופה נחלש הרב ונאלץ לשתות מידי בוקר כוס תה לפני התפילה , דבר שמותר על פי ההלכה , אך יש חסידים שנוהגים להחמיר בכך ולא לשתות לפני התפילה.
והרבנית הפצירה בבעלה שיש מקום שיחמיר בעניין זה , והרב עמד על שלו , שהוא עושה כך ושותה בגלל חולשתו.
בוקר אחד ניגשה הרבנית כמנהגה להגיש את התה לבעלה,ובדרך היא נופלת ארצה,ושוברת את רגלה .
כולנו מבנים מיד שקול ה' הוא זה שקרא לה , וסימן לאותה רבנית על סירובה לקחת את החתן נכה הרגל לביתה, אבל אותה אשה , לא רק שהתעלמה מהרמז , אלא החלה אף לגעור בבעלה , ואמרה לו : אתה רואה , הכל בגללך , משום שביקשת ממני להגיש לך תה לפני התפילה ולא החמרת בעניין זה , שברתי את רגלי !(מתוך ספר עלינו לשבח).
אם אין לו לאדם את מידת ההכנעה והביטול , אזי גם אם יסמנו לו בצורת נס מעל הטבע שחטא ושעליו לתקן מעשיו , הוא יתעלם מכך או שינסה לפרש את זה את המקרה בצורה מעוותת.
"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" כאשר האדם מתקרב אל ה' אז הוא שומע את קול ה'.
השם יתברך לא צריך את הקורבן , אלא הוא מבקש על ידי זה את ההכנעה של האדם, ואדם כזה שהוא כנוע , זוכה תמיד לראות מה רצון השם ממנו, על ידי ששומע את קול ה' בכל פרט ופרט ועל יד זה זוכה לעשות תשובה שלמה ולאמונה שלמה.

שבת שלום
לרפואת מוריה בת מרגלית