ברכת העני

מעשה אמיתי שקרה במזרח אירופה לפני עשרות שנים.

חבורת קבצנים היתה עושה דרכה בין עיירות ישרא'ל. הם נהגו לנדוד מעיירה לעיירה ולקבץ למחייתם בגדים ומזון.
היו עיירות בהן התקבלו בסבר פנים יפות וזכו למתת יד נדיבה והיו עיירות בהן הסכום הנאסף הי'ה כה זעום עד כי
לא הספיק לחלקו בין כולם.
החבורה היתה מורכבת מצעירים ומבוגרים כולם ידועי עוני ומחסור. מאחר ובילו זמן רב יחד אט אט למדו להכיר אחד את השני
ולחיות בינהם בשלום ואחווה ואף הקפידו לשמור על מצב רוח מרומם.
בינהם היה קבצן זקן שחי בעולם משלו. הוא לא התערבב עימם והי'ה קשה לחבורה להתחבר אליו. הוא המעיט בדיבור וענה
בקצרה כשנשא'ל והי'ה מוכה שחין מכף רגל ועד ראש. הם כינו אותו "אלימלך מוכה שחין".
על פי הנוהג המקובל אז בעיירות אנשי העיירה היו מארחים את הקבצנים בביתם לסעודת שבת. בליל שבת היו הקבצנים
נאספים בקרבת דלת בית הכנסת ובתום התפילה היו המתפללים עוברים לידם וכל אחד מהם הי'ה מזמין קבצן אחד מהחבורה
להצטרף לביתו ולסעוד עימו על שולחנו.
באותה שבת בכפר לאפאחי'י סמוך לליטא עמדה חבורת הקבצנים בירכתי בית הכנסת. בתום התפילה כל אחד מהמתפללים זימן אורח
לביתו לסעודת שבת. כאשר בית הכנסת התרוקן נותן ר' אליעזר ליפמן אחרון המתפללים. הוא נודע כיהודי צנוע ושקט המהדר מאוד במצוות
הכנסת אורחים. ר' ליפמן התבונן סביבו וראה כי איש מהקבצנים לא נותר אלא, אותו קבצן מוכה השחין שאיש לא פנה אליו.
במהרה התעשת מתחושת האי נוחות והבין כי הוא יהי'ה אורחו בשולחן שבת. ר' ליפמן ניגש אליו הושיט לו יד חמה קרא: "שבת שלום ר'
יהודי ודאי תסכים לסעוד אצלי בשבת".
ר' ליפמן הבחין כי עיני'י הקבצן אורו במבין הקמטים והפצעים שעל פניו. ר' ליפמן הגיע לביתו עם האורח והכניסו פנימה. אשתו מיריש שהיתה
רגילה באורחים נאלמה לרגע דום למראה הקבצן שנכנס לביתה, אולם מיד התעשתה.
אף היא כמו בעלה היתה ידועה בהכנסת האורחים הנדיבה שלה. ומאותו רגע הרב ואשתו עשו כל שביכולתם להנעים את שהותו של האורח.
מיריש הגישה מטעמים לרוב והרב הרבה בדברי תורה ובניגוני שבת בדביקות.
בסיום כשנפרדו לשלום הרב ואשתו מהאורח לפתע פנה אליהם אלימלך הקבצן ואמר: "אני מאחל לכם שבכל החסד שעשיתם עימי,
תזכו ללכת בנים כמוני..." הרים את ידו נופף לשלום ויצא מהבית.
בני הזוג היו המומים הם לא הבינו את "ברכת העני" וחשבו כי קיללם או שהי'ה זה ביטוי של עוגמת נפש על סבלו ומצבו הקשה.
הם חפשו בראשם שמא העליבו את הקבצן או לא נהגו עימו כשורה? אולם לבסוף החליטו כי אין הם מתחרטים על שאירחו אותו למרות הכל.
חלפה שנה והאשה הרתה וילדה בן. בליבם של בני הזוג קינן החשש מ "ברכתו" של העני. אולם כאשר התינוק התפתח לילד ברוך כישרונות
פג חשש זה מליבם. עם השנים האשה ילדה עוד שלושה בנים. עד מהרה עמדו הכל על תכונותיהם המיוחדות לצד תפיסתם המבריקה
ויראת השמים שלהם. רק אז הבינו ההורים כי אותו קבצן הי'ה צדיק נסתר וברכתו שלא הובנה תחילה כהלכה אינה אלא, ברכה מיוחדת
במינה ואכן הם זכו לבנים כמותו, ושניים מהם נודעו בתפוצות ישרא'ל - רבי משולם זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז' נסק.

מוגש ע"י כרמי י ל.
יועצת בתחום הבין אישי.