ירושלים

שלושה סיפורים המבהירים למי שייכת ירושלים

1. הירושה

נפגשנו בשבוע שעבר, כ-25 אנשים בני 40+, ובמשך שעה קלה דיברתי, בעיקר על זהות יהודית, על מדינת ישראל ועל התלות שביניהן. כשהגיע שלב השאלות, השעה הייתה כבר מאוחרת. אישה אחת הרימה את ידה ובקשה לדבר. "אני לא רוצה לשאול שאלה", היא אמרה, "אני שמעתי את הדברים ואני רוצה לספר לכם סיפור אישי".

"כשהייתי ילדה, אמא שלי שלחה אותי לטפל בסבתא שלי שכבר שכבה בבית חולים. המשפחה שלנו הגיע מלוב וידענו לדבר ערבית. במיטה ליד סבתא שכבה זקנה נוספת, זקנה ערביה. הן כל הזמן היו מדברות ביניהן בערבית, ואני הקשבתי לשיחתן. יום אחד שאלה הזקנה הערבייה את סבתא שלי: 'תגידי לי, למה באת לארץ ישראל?'

חשבתי שסבתא תענה לה שזה בגלל הרדיפות שהיו אחר היהודים בלוב, אבל סבתא ענתה לה משהו אחר לגמרי.

'באתי לכאן כדי לממש את הירושה שלי', ענתה סבתא. 'שו-הדא – איזה ירושה?' שאלה הזקנה הערבייה. 'את הירושה שקיבלתי מאברהם אבינו, את ארץ ישראל' ענתה סבתא.

הזקנה הערבייה שתקה כמה דקות, חשבה וחשבה, ובסוף אמרה: 'אבל אברהם הוא גם אבא שלי!'.

'נכון' ענתה סבתא. 'אברהם הוא גם אבא שלך . אבל אני הבת של בעלת הבית, ואת הבת של המשרתת...'

"הזקנה הערבייה רעדה כולה", סיימה האישה את סיפורה. "היא אספה את רגליה, התכווצה במיטתה והשתתקה, כמי שמבינה ומקבלת את טיעון חברתה".

2. 800 פעמים ירושלים

בהמשך המפגש דיברנו על עוד הרבה נושאים. דיברנו על אידיאולוגיה ודיברנו על פוליטיקה. הגעתי הביתה באחת בלילה, אבל הסיפור הזה היה שווה את הכל. בוודאי תשאלו: "מה הוא כל כך מתרגש משיחתן של שתי זקנות, ששוכבות עם רגל אחת בעולם הבא, זו לצד זו בבית חולים? הרי טיעונים 'פרימיטיביים' כאלה כבר מזמן לא משחקים בעולם שלנו. מדינאים מודרניים לא מבססים את ריבונותם על ספר אגדות ישן".

אז תרשו לי לספר לכם על שיחה עם שני מדינאים מודרניים.

"אתה יודע", אמרתי לפייסל חוסייני, "יש בינינו משהו משותף, שאין לאף אחד אחר כאן באולם". חוסייני הסתכל עלי בהפתעה. ישבנו באולם תיאטרון ירושלים מול קהל רב. איתנו ישבה גם שרת הבריאות (בממשלת ברק), יולי תמיר. המנחה היה גדעון לוי מעיתון "הארץ" והקהל היה פחות או יותר שכפולים אידיאולוגיים של מר לוי ושל השרה. חוסייני התהדר אז בתואר 'השר לענייני ירושלים בראשות הפלשתינית' . בדבריו, חזר וטען, שאם אך נצא מירושלים, יסתיים הכיבוש ויבוא שלום על ישראל. למותר לציין שהשרה הישראלית תמיר, ממייסדות 'שלום עכשיו', הנהנה כל העת בהסכמה.

הייתה דממה מתוחה באולם.

"שנינו מאמינים באלוהים" ,אמרתי לחוסייני. "כל השאר כאן באולם חילוניים.

אתה מאמין באלוהים, נכון?" חוסייני הנהן בהסכמה. "גם אני", חזרתי ואמרתי. "ואף אחד אחר כאן באולם לא מאמין כמונו".

"עכשיו תראה מר חוסייני", אמרתי, תוך שאני מוציא מתיקי ספר תנ"ך. "זה תנ"ך, זה הספר הקדוש שלי". חוסייני הסתכל בתמיהה, מנסה להבין מה אני רוצה מחייו. "ירושלים מופיעה בספר הקדוש שלי 800 פעמים. אתה מוזמן לספור , אם אתה רוצה...."

הנחתי את התנ"ך על שולחן קפה קטן, שניצב לפנינו. נדמה היה שסיימתי, אבל אז הוצאתי מהתיק ספר נוסף, ואמרתי: "תראה, מר חוסייני, הבאתי לכאן ספר נוסף. זהו ספר הקוראן. זה הספר הקדוש שלך, נכון?" חוסייני הנהן בהסכמה.

הנחתי את הקוראן לצד התנ"ך, והוספתי: "מצא לי בבקשה את ירושלים מוזכרת פעם אחת בספר הקדוש שלך, ואז, תגיד לי למי שייכת ירושלים: למאמינים בספר הזה, או למאמינים בספר הזה ?"

להפתעתי, החלו להישמע מחיאות כפיים מתוך הקהל. חוסייני ותמיר התפתלו בכיסאותיהם וברור היה, שהדיון הסתיים.

3. הצידוק היחיד אחרי 2,000 שנה

בשבוע שעבר עמד שר ערבי אצל דוכן הנואמים בכנסת והסביר למדינאים המודרניים שלנו, שהר הבית, מקום עקדת יצחק, המקום בו הניח יעקב את ראשו והובטח על ארץ ישראל, מקום מקדש שלמה ומקדש עולי בבל, הר הבית - לב ליבה של האומה העברית, מושא כיסופי כל הדורות והסיבה והצידוק היחיד שבשלו חזרנו אחרי 2,000 שנה לכברת הארץ המיוסרת הזו, הר הבית הוא מקום מוסלמי, הוא מחוץ לחוק הישראלי, ואמונתו זו של השר מג'אדלה גוברת על חוקי המדינה.

כל חברי הכנסת היהודיים, ששכחו את מי ואת מה שהם מייצגים - בראש ובראשונה, כבשו פניהם בקרקע ולא מסוגלים היו לענות את 2 התשובות הפשוטות:

האחת - התשובה שענתה הזקנה בבית החולים לשכנתה הערבייה.

השנייה - מיקומה ואזכורה של ירושלים בתנ"ך, לעומת הקוראן .