דברי תורה אלו מוקדשים לרפואת חנה בת מרגרטה,שמואל בן מרים,נועה בת גיטל
גוסטה,יוכבד פרידה בת רחל קרייסל.משה ארי ליב בן איטה שולמית,שמחה בן שרה
בתוך שאר חולי ישראל
ונאמר, אמן !
תפלת חנה
בספר שמואל (פ"א) מובא המעשה - חנה אשת אלקנה אשר לא היו לה ילדים, וכשעלתה
חנה אל משכן ה' בשילה, בכתה חנה במר לבבה ונדרה נדר לה', שאם היא תזכה לבן,
הרי היא תקדישו לעבודת ה' כמו שמבואר שם. ובסוף תפילתה נתברכה על ידי עלי
הכהן שהיה גדול הדור, שה' ימלא את שאלתה. ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד
בן ותקרא את שמו שמואל, כי מה' שאלתיו. וממנו גדל שמואל הנביא. ונאמר שם
בפסוק אודות תפלת חנה "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".
ובגמרא במסכת ברכות (לא.) אמר רב המנונא, כמה הלכתא גברוותא (כמה הלכות
חשובות) איכא למשמע מהנך קראי דחנה (יש ללמוד מהפסוקים של חנה).
"וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות" מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו,
כלומר שלא יתפלל רק בהרהור הלב אלא יבטא את התפילה בשפתיו ממש.
"וקולה לא ישמע", מכאן שלא ישמיע את קולו בתפילתו (בתפילת העמידה) ותניא,
המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, שמראה כאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע
תפילה בלחש. המגביה קולו בתפילתו הרי זה (נוהג בדרך) מנביאי השקר, שנאמר בהם
(מלכים פ י"ח) ויקראו בקול גדול.
ויש אומרים שמה שאמר רב המנונא שלא ישמיע קולו בתפילתו, היינו שצריכה התפילה
להיות בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו של המתפלל בעצמו. ומכל מקום בתלמוד שלנו
ובתלמוד ירושלמי מוכח שלא נאסרה אלא השמעת הקול בתפילה לאנשים אחרים, אבל
המתפלל בעצמו יכול להשמיע לאזניו. ואדרבא כתב הטור שהדעת ניתנת שיותר טוב
להשמיע לאזניו, כי אז יוכל לכוין יותר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ולא יתפלל בלבו
אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו (לאחרים.) וכן
פסק הרשב"א, שלכתחילה מצוה להשמיע לאזניו, וכן פסק מרן השלחן ערוך, וכן האריך
בזה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלכתחילה יש להשמיע לאזניו מה
שמתפלל, וכמבואר.
(ואף על פי שבספר בדק הבית כתב מרן השלחן ערוך שמדברי הזוהר נראה שנכון שלא
ישמיע קולו אפילו לאזניו, מכל מקום העיקר להלכה כמו שפסק בספרו שלחן ערוך
שנתחבר אחרי ספר בדק הבית, ובו פסק מרן שצריך להשמיע לאזניו, וזאת משום שמרן
חזר בו וראה שאין הכרח מדברי הזוהר לומר שלא ישמיע לאזניו.)
( לא ידוע מקור הכתבה - נשמח לדעת )