בס"ד
לפני תקיעת שופר:
ברגעים שלפני תקיעת השופר האדם יושב, ממתין, דרוך, דממה מקיפה כל כולו והסובב אותו, עד שנדמה שהעולם עצר ממרוצתו. קשוב ומתוח, מייחל לזעקה הבוקעת רקיעים, המרעידה לבבות, ההופכת כסא דין לרחמים. חפץ הוא לזעוק, לבטא את פנימיותו, את כל השנה שהנה חלפה עברה לה, עם כל רגעיה השמחים, על שלל תלאותיה, ומגוון אירועיה. מייחל ששופר גדול יתקע, ששופרו של משיח יבקע את הדממה, ויקבץ נדחי ישראל, יגאל את עם ישראל, יושיעם ואת כל העולם כולו איתם.
בעיני רוחו מדמה איך נעימת קרן איילו של יצחק, שופרו של משיח, מרעידה הכל, בחוץ ובעיקר בתוכו פנימה. מסירה את כל הסיגים, את כל הבלבולים, מאירה, ומעירה אותו מכל הגסות והקטנות, מכל השקר והרשע. וכך ממש רואה הוא איך מגיעה הגאולה, במלוא הודה ותפארתה, ואומה שלימה, וכלל יצירי אנוש פוסעים יחדיו, נדהמים ושמחים, לבנות את בית חיינו, אדר היקר, מכון לשבתך, המקדש. חוזה בדמיונו את המציאות מתעלה, מתרוממת ומתעצמת, מגלה את העוצמה הגנוזה בה.
ולפתע זה קורה, תקיעה שברים תרועה ושוב תקיעה ועוד ועוד, והוא כלא מאמין, כמתוך חולם פוקח הוא את עיניו, וכמצפה, לראות נפלאות.
אך מתבדה.
לרגע קט נגדש אכזבה אבל מיד לאחריה מגלה הוא שהתעורר בקרבו משהו שהוא לא היה רגיל אליו. מחל הוא בהקשבה פנימית, אישית, לתוכו מתוך האזנה לתקיעת החזן. ועם כל תקיעה, לבבו רועד, מתרגש מחדש. נגדש יראת רוממות יחד עם שמחה וזעקה פנימית, אמיתית, של רצון לתקן, ואמונה שיכול הוא, שהינו מסוגל להתעלות מעל קטנות החיים, לשוב אל העצמיות והטבעיות שלו. מתוך הזעקה הצנועה והעוצמתית של קול השופר, העשוי מקרן אייל פשוטה, ובעזרת נפיחת רוח חיים בתוכו בוקעת זעקה העולה ומרקיעה שחקים ורקיעים. כך גם בתוכו לוקח הוא גוף חומרי ומנסיק אותו לגבהים על ידי התורה והתפילה.
שנזכה להאזין, להאזין לקול השופר ומתוך כך לקול הפנימי שבתוכנו, לקול ההויה השואפת לתיקון. לשמוע את הצלילים הפשוטים והעמוקים, את בת קול היוצאת כל יום מהר חורב, ומבכה על עלבונה של תורה. להיות קשובים לאלוקות המתגלה ודוברת דבריה מתוך המציאות. פשוט להקשיב, ומתוך כך לבנות ולהתחיל שנה חדשה, קודשה, עמוקה, שמחה ואמיתית יותר.
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האבדים בארץ אשור, והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש, בירושלם".