התגלתה מפה חשובה ביותר המוכיחה מי הם הכובשים ומי הנכבשים

המפה הגדולה של הארץ הריקה

דן ירדני מחזיק בחלק מהמפה בו נראים קווי הכינרת. 
אספן מפות עתיקות מרמת-גן מחזיק אוצר היסטורי חינוכי מפה ענקית שהכינה משלחת סקר בריטית בשלהי המאה ה-19, בקנה מידה של 1 ל-63,000. המפה מוכיחה כי ערב העלייה הראשונה הייתה הארץ דלה וריקה. היא מאמתת את טענת הציונות: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" - לתשומת ליבה של שרת החינוך.
מצאתי אוצר ששרת החינוך מוזמנת לראות אותו: מפת ארץ ישראל, יחידה במינה, המפה הגדולה ביותר לתקופתה: זוהי מפה שהוכנה על ידי משלחת חוקרים בריטיים, שערכה סקר בארץ ישראל בין השנים 1871-1878. קנה המידה של המפה הוא אחד ל-63,000 לערך. כל סנטימטר במפה הזו, שגודלה כגודל חדר גדול, מייצג כ-630 מטר במציאות. על פי המפה ניתן לקבוע איזה ישובים היו בארץ באותן שנים ומה היה גודלם. ולפי נתונים אלו להעריך מה היה גודל האוכלוסייה כאן.
המפה הזו היא התעודה החשובה ביותר, להערכתי, להוכחת הטענה הציונית: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם .

ממתי מתחילים את ההיסטוריה

הסופר והוגה הדעות היהודי ארתור קסטלר אומר בספרו "הבטחה והגשמה" כי השאלה מי צודק במאבק על ארץ ישראל תלויה בשאלה ממתי מתחילים את ההיסטוריה של הארץ הזו. יהודי מאמין מתחיל את הספירה מאברהם אבינו וההבטחה שקיבל ("כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם"). על טיעון זה, נאמר באחד האתרים של אש"ף, כי" היהודים טוענים שבאיזה תנ"ך הבטיחו להם את הארץ".
 
ממתי מתחילה הספירה. ארתור קסטלר

אפשר להתחיל את ההיסטוריה מימי בית שני. ואז מתברר כי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מנתה באותה תקופה, לפי אומדנים שונים, עד שישה מיליון נפש. ועל טענה זו כבר אמרו הפלשתינאים שבארץ ישראל ישבו אבות הפלשתינאים – החיתים והעמלקים.
לענייננו חשוב להתחיל את ההיסטוריה דווקא מן העלייה הראשונה ולבחון את השאלה מה מצאו כאן העולים שהחלו להגיע בשנת 1882. הטענה שהציונות לא באה לארץ ריקה, מקובלת היום על רבים וטובים בשיח הציבורי הישראלי. תרמו לכך לא מעט ההיסטוריונים החדשים והשמאל הפוסט ציוני, הרואה בעצם הקמת המדינה חטא קדמון שיש לכפר עליו. אפילו היסטוריונית ציונית כאניטה שפירא כותבת כי הרצל לקה ב"עיוורון צבעים" בכך שהתייחס לאוכלוסייה ה"ילידית" "יחס האופייני לעליונות האירופית ולקולוניאליזם."
על רקע זה חשוב לדעת מי היה כאן בעת העליה הראשונה וכמה מנו יושבי הארץ אז.

שום עם פלשתינאי

באחד האתרים של אש" ף מצאתי את הטענה כי "העם הפלסטיני" מנה בסוף המאה ה-19 529,500 נפש. האמנם עם? האמנם ישוב גדול ? לא היה ולא נברא.
על דעת כל החוקרים הרציניים (שאינם תועמלני אש"ף) מקובל שבאותה תקופה לא היה עם פלסטיני, אפילו בתיאוריה. האוכלוסייה שהייתה בארץ ישראל לא נתייחדה מן האוכלוסיות הערביות בכל המרחב – לא מבחינה אתנית, לא מבחינה לשונית ולא מבחינה תרבותית. רק ההיסטוריון הפוסט ציוני ברוך קימרלינג (בספרו "פלסטינים - עם בהיווצרותו") מקדים את היווצרותו של המושג "פלסטינים" לשנת 1831(.. יתר החוקרים תמימי דעים שהלאומיות הפלשתינאית, המייחדת אותה מהלאומיות הכל ערבית, התגבשה רק בראשית המאה העשרים. מה ומי מצאו אנשי העלייה הראשונה כשהגיעו לארץ?

מוקד לעניין עולמי

במחצית השנייה של המאה ה-19 הפכה ארץ ישראל מוקד בעל עניין עולמי. המאה ה-19 התאפיינה בגילויים ארכיאולוגיים מרשימים – פיענוח כתב החרטומים על אבן הרוזטה,  על ידי החוקר הצרפתי שאמפוליון; חשיפת הקשת העתיקה בירושלים על ידי החוקר האמריקני רובינסון (שעל שמו קרויה הקשת); חשיפת קברי המלכים בירושלים על ידי החוקר הצרפתי דה סולסי; גילוי מצבת מישע מלך מואב ליד נחל ארנון ועוד. כל אלה הפכו את המזרח הקרוב, ואת ארץ ישראל בפרט, מוקד עליה לרגל של ארכיאולוגים, גיאוגרפים, מדינאים, אנשי דת ותיירים. בין הבאים לתור את הארץ היו אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל  (THE PALESTINE EXPLORATION FUND) שיצרו את המפה שהיא הנושא שלנו.
 
קשת רובינסון. ציור מהמאה ה-19.

מארק טוויין בארץ ישראל

בין התיירים הרבים שהגיעו באותה תקופה לארץ היה גם הסופר האמריקני הנודע מארק טוויין. טוויין היה כאן בשנת 1867, חמש עשרה שנים לפני העלייה הראשונה. את התרשמותו תיאר בספר, במילים הבאות: "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות… נצרת עזובה… יריחו ארורה… ירושלים…כפר חלכאים…".
 
שער ספרו של מארק טוויין. במרכז ציור של המחבר בדמות תרמילאי.

אחרי תיאור כזה דומה כי לא נותרה עוד שאלה מה ומי היו בארץ ישראל. לא בעיני ההיסטוריון החדש בני מוריס (שלכאורה חזר בינתיים בתשובה) הכותב בספרו"קרבנות" כי "אפשר שהוא (מארק טוויין) נתפס להגזמה .
אם מארק טוויין מגזים, הרי גם שורה ארוכה אחרת של נוסעים, יהודים ולא יהודים, שהגיעו באותה תקופה לארץ ישראל, הם גוזמאים ובדאים. שכן, התיאור הזה חוזר על עצמו בלי סוף.
על רקע זה נודעת חשיבות רבה לשאלה מי היו יושבי הארץ באותה תקופה וכמה הם מנו.

כמה תושבים היו כאן

זו איננה שאלה סטטיסטית. מי שמאשים אותנו שהתנחלנו בארץ של עם שאינו קיים, או שדחקנו את רגליהם של ה"ילידים", צריך להראות לנו כמה "ילידים" היו כאן, ומי הם היו.
התשובות לשאלות הללו פתוחות לדמיון המזרחי ולפסבדו-מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה.
נשיאה השני של המדינה, יצחק בן-צבי, שהיה מגדולי החוקרים של ארץ ישראל בתקופה העותמנית, מביא (בספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמני" ) נתונים על מספר אוכלוסיית ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העותמני (1525-1573). הוא מצא בארכיונים בקושטא נתונים שנאספו בחמישה מיפקדים שנועדו לגביית מיסים. במיפקדים אלו נמנו 45 עד 50 אלף בתים משלמי מס. לפי הערכת בן- צבי מנו תושבי בתים אלו כ-300 אלף נפש בקירוב.
מספר זה אינו אומר מאומה על מספר האוכלוסין ברבע האחרון של המאה ה-19. בשלוש מאות השנים שחלפו ידעה הארץ זעזועים לא מעטים – רעידות אדמה, מגפות, מכות ארבה, מכת שודדים שהגיעו מן המדבר ועוד. כל זאת תחת שלטון מושחת מיסודו, שסחט את התושבים עד לשד עצמותיהם ולא נתן להם שום שרות.
 
 יצחק בן צבי

בן צבי אינו מציין שום אומדן למספר התושבים הערביים בעת העלייה הראשונה, וברור שלא היה לו מקור מהימן לאומדן כזה. בני מוריס אומר שהמספר הוא כארבע מאות אלף נפש. מוריס מסתמך על הגיאוגרף הגרמני אלכסנדר שולץ, שכתב ספר בנושא המבוסס על שיטות שונות ומשונות לקבוע מספר אוכלוסין, בהיעדר מקור מוסמך ואמין. שולץ עצמו מציין (במאמר שכתב כנראה אחרי הדפסת ספרו) מספרים גדולים עוד יותר ואין פלא שהוא חביב הפלסטינים המרבים לצטט אותו באתריהם. בהקשר אחר מסתמך מוריס גם על החוקר הסקוטי ג'סטין מקארתי, שגם הוא מצוטט בנדיבות על ידי הפלסטינים: מקארתי מביא מספרים גדולים בהרבה. הוא קובע שב-1860 היו 411 אלף פלסטינים וב-1890 היו 553 אלף פלשתינאים. על סמך מה? אין תשובה.
ג'ואן פיטרס, מחברת הספר "מאז ומקדם" , מעריכה כי עם ראשית העלייה הראשונה ב-1882 היו בארץ כ-141 אלף לא יהודים וכרבע מהם מהגרים שהגיעו לארץ בשנים האחרונות, בעיקר בעת הכיבוש המצרי. כיבוש זה נמשך משנת 1831 עד 1840 ובמהלכו יזם הכובש המצרי הגירה רבתי של מצרים לארץ ישראל. הם הובאו לעזה, בית שאן, שכם, עכו ויפו.
[על ג'ואן פיטרס ראה (בקטע האחרון של הטור]
פרופסור משה מעוז מגיע לאומדן קטן בהרבה לגבי כל התקופה העותמנית. במאמר שכתב בספר "תולדות ארץ ישראל" הוא מציין כי כתוצאה מפעולות השלטון העותמני ותנאי התברואה הירודים הייתה אוכלוסיית ארץ ישראל בתהליך מתמיד של דילדול, וכך במשך מאות שנים לא עלה מספר הערבים על מאה אלף.
אם לסכם: אין למעשה אומדן מבוסס למספר הלא יהודים בארץ ישראל עם בוא העלייה הראשונה, אף שסביר להניח שמדובר באוכלוסייה קטנה. אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 (השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12
אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

איך נוצרה המפה

 
סמל הקרן
"הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" הוקמה בשנת 1865 על ידי סלתה ושמנה של החברה הבריטית דאז – לורדים, אנשי אקדמיה, כוהני דת, אילי הון. הקרן הציבה לה כמטרה לערוך מחקרים ארכאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים במה שנקרא אז" פלסטיין".  המשלחת מנתה כמה עשרות אנשים, ביניהם קרטוגרפים מומחים, ובראשה עמדו אישים בעלי שעור קומה: וורן, קונדר וקיצ'נר. היא החלה בסקר בשנת 1871 וסיימה את עבודתה בשנת 1878.הדפסת המפה נמשכה כמה שנים והיא הייתה עם הופעתה המפה המפורטת והמדויקת ביותר של ארץ ישראל. בגלל גודלה הודפסה המפה ב-26 חלקים נפרדים, בארבעה צבעים, בשיטת הליתוגרפיה.

מפות של דימיון

בעל המפה בארץ הוא דן ירדני, מהנדס במקצועו, איש ניהול סטארט-אפ בעיסוקו ואוהב ארץ ישראל במהותו. הוא החל לאסוף מפות עתיקות של ארץ ישראל מצעירותו וחדר העבודה שלו נראה כפינה במוזיאון יותר מאשר משרד של מנהל חברה גדולה.
ירדני הוא איש אשכולות מקסים בעל אוסף מדהים של מפות וספרי יודאיקה, בקיא היטב בנושא. רוב המפות העתיקות של ארץ ישראל, הוא מספר לי, אינן מפות במשמעות הרגילה של המילה. הן אינן מדויקות, מכילות אלמנטים אמנותיים ולא פעם מבוססות על הדמיון. למשל יש לו מפה של קרטוגרף בשם פונטיוס מן המאה ה-17 שעליה מצויירים אירועים היסטוריים מתקופות שונות. הקרטוגרפים של אז לא הכירו ממש את הארץ. כך מופיע באחת המפות נהר המחבר את הים התיכון עם ים כינרת. במפה אחת רואים שלירדן יש מקור שנקרא דן ומקור שנקרא יור. הקרטוגרפים הניחו שאם לחלק אחד מן השם ירדן יש מקור בשם דן המקור השני נקרא יור.
את המפה של משלחת הסקר הבריטית "רכשתי בחנות ספרים בלונדון במחיר מציאה. שם לא ידעו להעריך את חשיבותה. היום היא שווה הרבה אלפי דולרים", אומר ירדני.

מה לומדים מהמפה

ייחודה של המפה הוא שהמודדים הבריטיים סימנו בדיוק נמרץ את גבולותיו של כל ישוב וציינו בצבעים מיוחדים את החלקים המאוכלסים של הישוב. כלומר: אפשר על פי מפה זו לדעת מה היה גודלו של כל ישוב שהיה בארץ באותה תקופה, מנהר ליטאני בצפון ועד דרומית לבאר שבע.
המפה משקפת בצורה קרטוגרפית מה שמארק טווין תאר בצורה ספרותית: ארץ שממה וציה, ריקה מאדם. בעזרת סרגל מדידה קל לקבוע את גודלו של כל ישוב. בדיקת הכפרים מעלה שמדובר בכפרים ששטחם זעיר. הגדולים שבהם הם בני מאה על מאה חמישים מטרים. בקושי שני שורות בתים. הסימון בצבעים מלמד למשל שעכו הייתה מיושבת אז רק בחלקה. אזורים שלמים היו ריקים מאדם, בדיוק כמו שלמדנו בבית הספר. כזהו למשל עמק יזרעאל וביקעת הירדן וכל המקומות שהמתיישב העברי החיה. (על עמק יזרעאל אומר בני מוריס בספרו שהציונות שגאלה את העמק שללה מן הפלסטינים שטח שיכלו להתפתח בו).

 
כך נראתה עכו בשנת 1875

כמה מהמימצאים העולים מן המפה, יש בהם כדי להמחיש את חשיבותה:
חיפה מסומנת במלבן בגודל 7 מילימטר על 3 מילימטרים. כל מילימטר פרושו 63 מטרים במציאות. פרוש הדבר ששטח חיפה כולה היה 440 מטרים על 190 מטר. המושבה הגרמנית נמצאת מחוץ לחיפה וכל בית בה משורטט בדייקנות.
 
חיפה כולה הייתה בשנת 1877 על שטח של 440 מטרים על 190 מטר

נצרת היתה אז גדולה מעט מחיפה. צורתה כצורת דלעת שהצלע הארוכה שלה 600 מטרים, והצלע הקטנה כ-300 מטרים. אפילו טבריה גדולה מחיפה – 300 על 600 מטרים. יפו" הגדולה" היתה בסך הכל עיירה קטנה – 540 על 240 מטר. שייך מוניס (עליה יושבת כיום אוניברסיטת תל-אביב) היתה כפר קטנטן של 180 על 90 מטר. אבו כביר, יאזור וסומייל היו זעירים ממש. דלית אל כרמל מסומנת כביצה קטנטנה בגודל 3 מילימטר. וכך עוספייה יהוד וכפרים רבים אחרים.
 
רחוב ביפו בציור מן המאה ה-19. עיירה קטנה - 540 על 240 מטר

ירושלים שבתוך החומות אכן גדולה – אלף מטר על אלף מטר. לא היה כלום מחוץ לחומות. ובתוכן אנחנו יודעים (ולא מן המפה) תמיד היה רוב יהודי.

מודדים בירושלים

"באלה הימים באו ירושלימה אנשים מממשלת בריטאניה, הביאו בידם פירמאן מאת השולטאן ירום הודו היא הרשות נתונה למוד את שוקי העיר ואת מסילותיה מקצה לקצה רחובותיה. וגם בהר הבית (אשר מלפנים לא הונח בלתי ישמעאלי לבוא שמה) באו האנשים האלה וימודוהו ארכו ורחבו, וגם בתוך המערות ונקרות הצורים אשר שם. באו התבוננו על כל הנפלא ויתארו תבניתם ודמותם - לא הניחו מקום גדול וקטן אשר לא תארוהו על ידי מלאכת מחשב (פוטוגראפיה).("הלבנון", ח' טבת ה'תר"ך – 1865(

כך ערכו מדידות למיפוי במאה ה-19