מלחמת יום-הכיפורים
"מלחמת יום הדין", או "מלחמת אוקטובר" בפי הערבים. כבר בספטמבר 1973 היו בידי המודיעין הישראלי סימנים המעידים על היערכות צבאית לאורך קווי החזית של ישראל עם סוריה ומצרים, אולם אלו התפרשו כתמרונים בקנה מידה רחב.
לכך נוספה ההערכה שצבאות ערב אינם מוכנים למלחמה כוללת בישראל וכי שליטי סוריה ומצרים לא יעזו לפתוח במלחמה שקלושים סיכוייהם לנצח בה. אולם בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים, שבת 6 באוקטובר, התברר שהערכות אלה לא היו נכונות. בשעה 14:00 פתחו בו בזמן צבא סוריה וצבא מצרים במתקפה כוללת ומתואמת על ישראל.
במהלך יום הכיפורים החלה ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה. על מלאכת הגיוס הקלה העובדה שהישראלים היו רובם ככולם בבתיהם או בבתי-הכנסת, ומנגד הקשתה העובדה ש"קול ישראל" דומם ביום זה. בחזית הסורית-ישראלית נפתחה המלחמה בהתקפות אוויר ובהרעשות תותחים כבדות של הסורים לאורך קו החזית ברמת-הגולן, שהוחזק בשורת ביצורים ישראליים אשר שימשו מוצבים קדמיים ועמדות תצפית. הישראלים הסתייעו בכוחות שריון קטנים (כ-180 טנקים בסך הכול). בעקבות הריכוך בהרעשת התותחים תקפו שלוש דיביזיות רגלים ומאות טנקים סוריים. עד מהרה התפתחה המתקפה הסורית למתקפה רבתי של שריון בהשתתפות כ-1,400 טנקים.
בראשית המלחמה הנחיתו הסורים במסוקים כוחות רגלים באזור מוצב החרמון הישראלי, שהוחזק בידי מחלקה אחת של לוחמי חי"ר וצוות של חיילי מודיעין וחיל האוויר. מוצב זה, היחיד שנכנע, נפל לידי הסורים בתוך שעות מעטות. בגזרה הדרומית של חזית רמת-הגולן התחוללו קרבות עזים. בשל העדיפות המספרית המכרעת של השריון הסורי, שזרם לתוך הגזרה, הובקע הקו, וחלק מהכוח הישראלי נסוג לאזור נפח. באזור זה התחולל הקרב המרכזי, לאחר שהסורים הבקיעו את הקו וחדרו חדירה עמוקה. בכביש הראשי הגיעו הסורים לאזור מחנה נפח, ובכביש יהודייה, מעל שפך הירדן לכינרת, הגיעו הסורים עד עשרה קילומטרים מהשפך. באזור הגזרה הצפונית חסמה חטיבת השריון הישראלית השביעית את ההתקדמות הסורית לאורך כל קו החזית של הגזרה. בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר כבר חלשו כוחות סוריים על הדרכים המובילות לכינרת, וחילות חלוץ שלהם הגיעו עד 800 מטרים ממושב אל-על המשקיף על הכינרת. ב-7 באוקטובר ניטשו קרבות קשים לאורך כל הקו וגרמו אבדות כבדות לשני הצדדים.
בשלב זה תוגבר הכוח שבפיקוד אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי באוגדה שבפיקוד תת-אלוף משה פלד, ובעזרת כוח חדש זה נפתחה בגזרה הדרומית מתקפת נגד ב-8 באוקטובר. האוגדה של פלד קיבלה את האחריות לאזור כביר–אל-על ולכביש המקביל לו – שניהם מובילים לצומת רפיד. אוגדה זו לחמה בשתי חטיבות טנקים סוריות. לאחר קרב מר ב-8 ו-9 באוקטובר נהדפו הסורים. ב-10 באוקטובר חזרו הסורים אל קווי הפסקת האש של 1967, "הקו הסגול" (ראו מלחמת ששת-הימים), לאחר שנגרמו להם אבדות כבדות. בגזרה הצפונית של החזית, שהאלוף רפאל איתן פיקד עליה, נבלמה המתקפה הסורית. באזור החטיבה השביעית, הידוע בשם "עמק הבכא" (צפונית לקוניטרה), נותרו 300 טנקים ונגמ"שים סוריים פגועים או נטושים. בגזרה המרכזית של החזית עמדה האוגדה שבפיקוד האלוף דן לנר בלחץ ההסתערות הסורית באזור נפח ולאורך כביש צינור הנפט "טפליין".
אוגדה זו הסתערה בכיוון דרום-מזרח והדפה בהדרגה את הכוחות הסוריים מאזור נפח לחושנייה. בשלב זה, ב-9 ו-10 באוקטובר, שברו שתי אוגדות, זו של לנר מצפון וזו של פלד מדרום, את הכוחות הסוריים באזור חושנייה והשמידו מספר רב של טנקים בקרב קשה ביותר. ב-10 באוקטובר הגיעו גם הכוחות של לנר אל הקו הסגול, והכוחות הסוריים הושמדו או נהדפו. באותו יום נהדפו הכוחות הסוריים כליל מרמת-הגולן, וכוחות צה"ל התמקמו לכל אורכו של הקו הסגול. ב-11 באוקטובר החלה מתקפת הנגד של צה"ל אל תוך שטח סוריה.
האוגדה שבפיקוד רפאל איתן פרצה את העמדות הסוריות באזור ג'ובתה, והאוגדה שבפיקוד דן לנר תקפה לאורך הביצורים הסוריים בכיוון כביש דמשק. ב-12 באוקטובר נכבש הכפר הסורי מזרעת-בית-ג'אן. מדרום הרחיב צה"ל את חדירתו והתקדם לכיוון כנאכר. כאן נכנס צה"ל לקרב עם שתי דיביזיות עירקיות שהגיעו לשטח כתגבורת לסוריה. ההתקפה העירקית נכשלה והכוחות העירקיים נסוגו והשאירו מאחור כ-80 טנקים הרוסים.
כוחות צה"ל ניצלו את הצלחתם זו וחדרו לאזור הסמוך לכפר-שמס. ב-13 באוקטובר כבשו כוחות צנחנים ישראליים את הגבעה החיונית תל-שמס. למתקפת נגד שערכו כוחות סוריה, עירק וירדן (שאף הם הגיעו בינתיים כתגבורת) היתה השפעה מעטה על המערכה. עתה חלשו כוחות צה"ל על קו חזק ונוח יחסית שהכוחות הערביים לא הצליחו לשבור. ב-21 וב-22 באוקטובר נכבשו מחדש מוצב החרמון הישראלי ושני מוצבים שהיו בצד הסורי של הקו הסגול. במערכה על רמת-הגולן איבד צבא סוריה כ-1,100 טנקים, בהם מספר רב של טנקים רוסיים חדישים מטיפוס T-62
חיילים סורים נלקחו בשבי בידי צה"ל. 68 חיילים ישראלים נשבו בידי הסורים (שלושה מהם לאחר הפסקת האש) . חיל האוויר של צה"ל, שסייע לכוחות היבשה בכל שלבי המערכה ובשלב מאוחר יותר אף יצא למשימות הפצצה אסטרטגיות בתוך סוריה (ובכלל זה על דמשק, על ערי נמל ועל מתקני תשתית), הוציא מכלל פעולה את חיל האוויר הסורי בסוף השבוע הראשון של המערכה והשמיד את רובו. חלק גדול ממערכות הטילים מתוצרת רוסית שהוצבו בסוריה הושמדו אף הם.
כוחות צה"ל סיימו את המערכה כשבידיהם מוצבים אסטרטגיים בפסגת החרמון שחלשו על האזור שבין שדה הקרב ובין דמשק ועמדות שמהן היו פרברי דמשק בטווח תותחי צה"ל. זה היה המצב הצבאי כאשר קיבל הפיקוד הסורי את הפסקת האש על-פי החלטת מועצת הביטחון 338 ב-22 באוקטובר 1973.
ב-8 באוקטובר חילק אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש") את אזור חזית סיני לשלושה: הגזרה הצפונית בפיקוד האלוף אברהם אדן; הגזרה המרכזית בפיקוד של האלוף אריאל שרון והגזרה הדרומית בפיקוד האלוף אברהם מנדלר. באותו יום ערכו כוחותיו של האלוף אדן מתקפה לכיוון אזור גשר פירדאן מול אסמאעיליה, שנבלמה בידי המצרים. בקרבות שנמשכו לאחר מכן הטילו המצרים למערכה ריכוזי כוחות רגלים גדולים במטרה לפגוע בשריון הישראלי בטילים נגד טנקים. כוחות צה"ל הסתגלו במהירות לסוג חדש זה של לוחמה ופיתחו טקטיקה שצמצמה את האבדות מנשק זה.
ב-14 באוקטובר ערכו כוחות המצרים מתקפת טנקים רבתי, ובמשך כל אותו יום התחולל קרב שריון בשריון כשהצבא המצרי מתאמץ לפרוץ בארבע נקודות. הקרב העיקרי התנהל בגזרה המרכזית, נגד כוחותיו של שרון, ובאותו יום הושמדו בו 110 טנקים. בגזרה הצפונית התנהלה מערכה נגד יחידות מהארמיה המצרית השלישית, שניסו לפרוץ דרומה, לאורך חופו המזרחי של מפרץ סואץ, לכיוון שדות הנפט של אבו-רודס. חיל האוויר הישראלי שם לאל ניסיון זה. ב-14 באוקטובר איבדו המצרים יותר מ-200 טנקים.
בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר חצו כוחות צנחנים מהאוגדה של שרון את החזית המצרית, חצו את התעלה והתבססו בגדה המערבית, ב"תפר" שבין הארמיה השנייה והשלישית. למחרת, כשהצטרפו אליו כוחות שריון, החל שרון מרחיב את תחום החדירה. הכוחות המצריים מהגדה המערבית של התעלה הופתעו, ולא הגיבו בהתנגדות עיקשת. כוח הארמיה השנייה שחלש על אזור הפריצה והדרך המובילה אליו מנע התקדמות ישראלית מאסיבית לכיוון התעלה. אוגדתו של אדן נאלצה להיכנס לקרב עם המצרים כדי ליצור פרוזדור רחב מספיק ולאבטח אותו.
חטיבת שריון של הארמיה המצרית השלישית שנעה צפונה לאורך האגם המר הגדול הושמדה בידי כוחותיו של אדן. בינתיים תוגברו הכוחות של שרון בגדה המערבית של התעלה ובפיקודו החלו לנוע צפונה כוחות משני עברי התעלה. בגדה המזרחית של התעלה, סמוך לאזור הפריצה בחלקו הצפוני, התחולל אחד הקרבות המרים של המלחמה באזור "החווה הסינית". עד צהרי 17 באוקטובר טיהרו הכוחות של אדן בקרבות כבדים את הדרכים הראשיות אל גשרי החצייה, ובלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר חצו כוחות אלה את הגשרים. משימתו הראשונה של אדן, שפרץ דרומה, היתה להשמיד בסיסים רבים ככל האפשר של טילים נגד מטוסים ולהתקדם בכיוון גבעות גניפה.
באותו לילה פתחו גדודי קומנדו מצריים במתקפת נגד מאסמאעיליה דרומה על חטיבת הצנחנים שצלחה את התעלה ראשונה, אך גדודים אלה נהדפו. באותו זמן התחוללו קרבות אוויר בקנה מידה גדול, ובאלה השיג חיל האוויר הישראלי עליונות גמורה. בערב של 19 באוקטובר חצתה האוגדה של האלוף מגן (שקיבל את הפיקוד לאחר שהאלוף מנדלר נהרג) את הגשרים. עתה היו שלוש אוגדות ישראליות ממערב לתעלת סואץ.
אוגדות אלה הרחיבו את אזור הפרצה והפכו אותו למובלעת שהלכה וגדלה. ב-22 באוקטובר ניתקו כוחות צה"ל את כביש קהיר–סואץ. מועצת הביטחון, שהתכנסה ביוזמת ברית-המועצות ב-21 באוקטובר, קראה להפסקת אש מיידית שהיתה אמורה להיכנס לתוקף ב-22 באוקטובר בשעה 17:58. הפסקת האש נתקבלה אומנם על דעתן של מצרים וישראל, אך הקרבות נמשכו עד 24 באוקטובר, וכשהסתיימו היו הארמיה השלישית (כ-20,000 חיילים וכ-300 טנקים) והעיר סואץ מכותרות כליל בכוחות צה"ל.
עם סיום הקרבות בחזית סיני שלטו הכוחות המצריים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ (למעט אזור הפריצה הישראלי) בעומק של כעשרה קילומטרים. כוחות צה"ל שלטו על שטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלת סואץ, מפרברי אסמאעיליה בצפון עד הר עתקה ונמל עדבייה בדרום, ובנקודה המערבית ביותר הגיעו עד 70 ק"מ מקהיר. כך נוצר מצב שבו המצרים ראו הישג בצליחת התעלה ובהקמת ראשי הגשר על הגדה המזרחית, ואילו ישראל הצליחה לכבוש במתקפת הנגד שלה עמדות צבאיות שהקנו לה עמדת מיקוח במשא-ומתן שבעקבות המלחמה. בקרבות ימיים, ובהם קרבות הטילים הראשונים בהיסטוריה הימית, השמידה ישראל את רוב הצי הסורי וחלק מהצי המצרי והשיגה שליטה מלאה הן בים התיכון הן בים-סוף. בקרבות איבדה מצרים יותר מ-1,000 טנקים, ו-8,372 חיילים מצרים נשבו בידי צה"ל. המצרים שבו 242 חיילים ישראלים.
בעקבות החלטות מועצת הביטחון 338 ו-339 והסכם ששת הסעיפים בין ישראל ומצרים נפתחה ב-21 בדצמבר 1973 ועידת השלום למזרח-התיכון בז'נבה בהשתתפות מצרים, ירדן וישראל, בחסות ארצות-הברית וברית-המועצות ובראשות מזכ"ל ארגון האומות המאוחדות.
בחודש ינואר 1974 התקיים משא-ומתן להפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים, ששר החוץ האמריקני קיסינג'ר מילא בו תפקיד מרכזי כמגשר בין ההשקפות של ישראל ושל מצרים. הסכם הפרדת הכוחות בין מצרים וישראל נכנס לתוקף ב-18 בינואר 1974. עם ביצוע הסכם ההפרדה החלו דיונים כדי להגיע להסכם דומה בין ישראל ובין סוריה, והסכם זה נחתם ב-30 במאי 1974.
מלחמת יום הכיפורים שינתה מושגים רבים בלוחמה המודרנית; כאמור היתה זו מלחמת הטילים הראשונה בהיסטוריה הימית. בעניין יעילותו של הטיל הרוסי נגד טנקים הובעו הערכות מופרזות במקצת; צה"ל פתר במהלך המלחמה את הבעיה שטיל זה יצר. לעומת זאת הוכחה יעילותם של טילי הנ"מ הרוסים מטיפוס SAM -6
מנקודת מבט צבאית טהורה נסתיימה מלחמה זו, שנפתחה בנסיבות הגרועות ביותר מבחינת ישראל והטובות ביותר מבחינת מצרים וסוריה, בניצחון כוחות צה"ל. האבדות בנפש לכל הצדדים היו כבדות: כ-2,350 ישראלים, כ-3,500 סורים וכ-15,000 מצרים נהרגו בקרבות. אף שמבחינה צבאית גרידא אין ספק שישראל זכתה לניצחון צבאי מרשים לאחר המכה שספגה בימים הראשונים, הצלחתה הראשונית של מצרים בצליחת תעלת סואץ ובחדירה דרך קו בר-לב יצרה פריצת דרך פסיכולוגית אשר אפשרה התקדמות לקראת הסדר בין מצרים לישראל. לאחר הסכם הפרדת הכוחות בשנת 1974 והסכם הביניים בשנת 1975 הגיע אנואר סאדאת לביקור בירושלים (בנובמבר 1977), ולאחריו נחתמו נחתמו הסכמי קמפ-דייוויד בספטמבר 1978 והסכם השלום בין מצרים וישראל במרס 1979. כל אלה לא היו אפשריים לולא הרגישו המצרים שבמלחמת יום הכיפורים החזירה מצרים לעצמה את כבודה האבוד.
תוצאה אחרת של המלחמה היתה התגברות התלות של ישראל בארצות-הברית, שמתבטאת בחזית הדיפלומטית, במשלוחי נשק, שהתרחבו במידה ניכרת, ובסיוע כלכלי.
המלחמה עלתה לישראל בסכום של שנת תל"ג (תוצר לאומי גולמי), ועקב החוב החיצוני שהתעצם נזקקה ישראל למיליארדי דולרים של סיוע כלכלי מארצות-הברית מדי שנה.
תוצאה שלישית של המלחמה היתה יצירת התנאים למהפך של שנת 1977. אף שהמערך עדיין הצליח להרכיב קואליציה לאחר הבחירות בדצמבר 1973, עקב פרסום דוח ועדת אגרנט על נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים, ובעקבותיו פרישת גולדה מאיר מראשות הממשלה ופרישת משה דיין ממשרד הביטחון במרס 1974, חלה הידרדרות נוספת בפופולריות של מפלגה זו.
מלחמת יום הכיפורים זעזעה את החברה הישראלית ואת ביטחונה העצמי, ואחריה קמו – לראשונה מאז קום המדינה – תנועות מחאה אשר דרשו שינויים מרחיקי לכת במערכת הפוליטית הישראלית.