דודו טופז

הוא מחפש אהבה ותמיד ובגדול. הקהל אהב אותו ו...בגדול. עבור רייטינג, כך צוטט, יהיה מוכן להתחתן גם בשידור חי. זה הגודל של האהבה שהוא הצליח להקרין כל כך הרבה שנים שמשך אותנו אליו. זו העוצמה המתפרצת, המחבקת, הנושכת... הקסם של דודו הוא גם הכשל שלו. זה החומר ממנו עשויים כוכבים והבעיה מתחילה כשהסיפור משתלט על החיים. ברווח בין הסיפור לבין המציאות משתכנות מפלצות הפחד.
הבודהה זיהה כבר לפני 2500 שנה מנגנון פסיכולוגי ייחודי לאדם. האדם מייצר לעצמו תדמיות, כך הסביר הדלאי למה בשיעור בו זכיתי להיות נוכח, התדמיות משרתות נאמנה את תשוקותיו בחברה בה הוא פועל. כשהפער בין התדמיות למציאות גדול מידי, הן משתלטות על האדם. עובר זמן והאדם מגלה שהוא אינו עוד עצמו, כי אם משרתן של התדמיות אותן יצר. ברווח הזה, כך סיפר הדלאי למה, ברווח הזה בין המציאות לתפיסת המציאות – שוכן הסבל.

דוד המלך
זה הזמן בו דודו שלנו הפך מדוד (במלרע) המלך לדוד (במלעל) המלך. ממלך הרייטינג לעבד לו. רגע הנפילה לא היה באותו ערב עצוב בו הוכה מנכ"ל קשת. רגע הנפילה היה עוד בשיא זוהרו של דודו. אז באמת ובתמים האמין דודו שהוא המלך, אין בלתו ולנצח ימלוך. כאן לדעת רבים חטא בחטא החמור ביותר בנצרות – חטא היוהרה. אותה היוהרה המעוורת ומונעת מהאדם להכיר בפער בין האומן על הבמה לבין האדם שבחיים ובהשתנות המתמדת של העולם.
"פעם אמרו לי שבגלגול קודם הייתי מלך" – כך צוטט דודו באחד מהראיונות הרבים אותם נתן. חוסר ההכרה במציאות כמו שהיא כרגע, בדיוק כרגע, הביאה את דודו להמשיך להאמין במלכותו. אז גם הפסיק דודו להיות קשוב לקולות שסביבו, לרוחות המשתנות, לסימנים ששולח העולם. לו היה קשוב קצת יותר, היה מזהה את הסתיו שמתקרב ונערך בהתאם.
כשהצינה תקפה בפתאומיות, יצא המלך למלחמה בשר החורף. ובמלחמה הכל כשר. דודו גייס את כל עצמת האהבה הגדולה שלו, שינה את כיוונה ותקף בכל כח השנאה שגילה בתוכו.

מלך האופל
"יש בי צד אפל, אני שונא אותו, מנסה לגרש אותו, שולח אותו לישון". בכנות נוגעת ללב תאר דודו את מיסטר הייד הפרטי שלו.
בכולנו שוכן צד אפל. כח להשחית. דודו היה מספיק כן להודות בו. סוד אפל זה עשוי להרחיק אותנו מהחברה ולחזק את הרע שבתוכנו ואת הבושה מפניו. ההכרה וההודאה בו, הם צעד ראשון חשוב בדרך לריפוי. צעד ראשון אבל לא מספיק. הצעד השני הוא לתת לו ביטוי באופן שלא יפגע באף אחד. למשל להרביץ לכרית, או לצעוק לרוח. מי שעושה זאת חש הקלה מיידית. מי שממשיך להסתיר אותו – פוגע בעצמו או מפתח מפלצת שרק מחפשת את הסדק כדי להתפרץ.
כשאנו שבויים בתדמית העצמית שלנו איננו יכולים לנהוג בחופשיות, להודות בחולשות, להיות אנושיים. התדמית העל אנושית מקרבת להמונים ומרחיקה מקשר אנושי חם, פשוט, אוהב. התדמית לא מכירה ב"עצמי" ולכן לא מאפשרת אהבה עצמית. כך נוצר הבור האין סופי של הצורך באהבה ובאישרור מבחוץ.

הקשבה כריפוי
קשוב לסימנים מהעולם ולתחושות מבפנים, היה יכול דודו להכיר בהשתנות שלו, של סביבתו. אז, במקום לנסות לשנות את הסביבה, היה אולי דודו שלנו יכול לשנות מעט את דרכיו. היפה שבתהליך כזה הוא שהוא לא מבקש מהאדם להשתנות, רק מהתדמית. ל ו השתנה היה יכול דודו לרתום את תכונותיו הבסיסיות האנושיות, החמות, האוהבות, את טונות הכריזמה שיש לו, לטובת הפצת טוב בעולם. טוב במקום רייטינג, פרסום עצמי, כח ועושר.
לא חסרות דוגמאות של אומנים שהתרסקו אל חופי התדמית הסלעיים. לא חסרות גם דוגמאות של מלכי במה שעשו שינוי והפנו את כוחם לקידום מטרות נעלות. כל אחד לפי דרכו. ריצ'ארד גיר מקדם בודהיזם, דיוויד לינץ' מקדם מדיטציה טרנסנדנטאלית ואורי זוהר מקדם את התורה.

שובה של האהבה
כגובה התעתוע בין המציאות לתדמית כך עומק הבור שכרה לעצמו דודו. הטיפוס עשוי להיות ארוך וכואב. אם יכולתי לדבר אל דודו הייתי מלטף את ראשו ומבקש ממנו לגלות במציאות שייצר את הזדמנות חייו. אולי זה הזמן והסביבה האידיאלית לפתח הקשבה. דווקא בתנאים בהם הוא נתון כרגע, יכול דודו, אם יבחר,, לגלות שהוא קיבל את חייו שלו במתנה. לא את חיי דוד המלך, את חיי דודו האדם. אם יהיה קשוב, אולי ימצא את אותה אהבה שחיפש אצלנו שנים רבות כל כך, מדברת מתוכו. כשילמד לדבר אהבה כזו, יהיה אולי גם לנו קל יותר לשוב ולאהוב אותו.