לא חשוב עד כמה אתם מתקשרים ביעילות עם שכנים, עמיתים לעבודה וחברים; כדי להגיע לבן או בת הזוג שלכם, יהיה עליכם לדבוק בכללים הבאים:

1. וידוא קשב

 אם זה נושא חשוב או רגיש, ודאו קודם שבן שיחכם לא מוטרד ממשהו ושדעתו אינה מוסחת. בדרך כלל, מומלץ לבדוק זאת ישירות, עם שאלה כמו: "את/ה יכול/ה להקשיב לי עכשיו?"

אם התשובה היא "לא", אפשר לשאול מתי הוא/היא סבורים שיהיו מוכנים להקשיב. גישה זו עלולה כמובן לדחות את השיחה, אבל היא תשפר את הסיכויים לכך שדבריכם לא ייפלו על אוזניים ערלות.

2. התחלה חיובית

כשמצפה לכם שיחה רצינית עם מישהו, תמיד רצוי להתחיל במשהו חיובי. עליכם להיות כנים, לא לחלק שבחים מזויפים בתור מניפולציה.

אנשים נכנסים באופן אוטומטי לעמדת התגוננות כשהם שומעים מישהו מתחיל לדבר על הצדדים השליליים שלהם, להעביר ביקורת על התנהגותם או להשמיע תלונות שונות. אם ההקדמה לאותן הערות היא מחמאה, אנשים יהיו הרבה יותר פתוחים לשקול את הדברים הנאמרים. לכן, אם עליכם להביע את חוסר שביעות רצונכם מבן/בת הזוג שלכם (ומי לא צריך לעשות זאת?), נסו להתחיל את השיחה באמירת כמה מילים טובות.

3. לא להתקיף

התקפות דומות לכתבי אישום המוגשים לבית משפט. הן לרוב מבוטאות בטון צדקני, שכמעט תמיד מעורר תגובות הגנתיות. התקפות נוטות להתחיל בהצהרות מסוג "את/ה": "את/ה תמיד...", "את/ה אף פעם לא..."

הדרך הטובה ביותר להימנע מהתקפה על בן/בת הזוג היא להתנסח באמצעות משפטי "אני" כדי לבטא את רגשותיכם.

דוגמה: שולה הרגישה שבעלה, זאב, מאוד קמצן בגישתו להענקת כספים לילדיהם הנשואים. היא הרגישה שהוא אנוכי כשהתעקש לשמור את כספו לעצמו.

במקום לגנות אותו בחומרה ולדבר על התנהגותו במונחים לא מחמיאים, למדה שולה לבטא את רגשותיה בדרך שמעוררת פחות עימותים. ערב אחד, לאחר ארוחת הערב, אמרה לזאב: "אני רוצה לתת לילדינו קצת כסף, כדי לעזור להם עם ההוצאות לקראת החגים. בכל פעם שהעליתי את זה בעבר והתנגדת, הרגשתי מאוכזבת ממך. בשבילי, הנתינה לילדינו היא כמו נתינה לעצמי. הייתי רוצה להרגיש שבעלי לפחות מבין את העמדה הזו".

זאב לא הסכים בתחילה להצעת הנתינה של אשתו. אבל הוא הקשיב מספיק זמן כדי לשמוע את דבריה עד סופם. היתה זו הראשונה מתוך שיחות רבות שניהלו בנושא זה. בסופו של דבר הם הגיעו לפשרה: הם סיכמו על נתינת סכומים קטנים יותר מכפי ששולה התכוונה בתחילה - אבל היא היתה שבעת רצון מהתוצאה.

4. לא להגזים

הגזמה היא אחת הדרכים שבה אנו פורקים את רגשותינו כשאנו מתוסכלים. הדבר יכול להקל על המתח הפנימי שלנו, אבל הוא לא ממש מקדם את ההרמוניה הזוגית.

ברגע שבן/בת הזוג שלכם שומעים הגזמה קלה בדבריכם, הם ירגישו שמוצדק לחלוטין לדחות את כל מה שאתם אומרים. לכן, מומלץ להימנע ממילים כגון "תמיד" ו"אף פעם".

5. לא לקרוא מחשבות

אנשים רבים אוהבים להיות פסיכולוג חובב ולפענח מה אחרים חושבים. אבל כשאנחנו מניחים שאנו מבינים את המניעים של בני הזוג שלנו, אנו מסתכנים בהתלקחות הרוחות בבית.

"לא באמת אכפת לך ממני", "ידעת שזה מרגיז אותי" ו"אני יודע שאת לא באמת מתכוונת למה שאת אומרת", הן כולן דוגמאות להצהרות פרובוקטיביות מסוג קריאת מחשבות.

6. להתמקד בהעדפות, לא בעקרונות

לעיתים קרובות מעמידים בני זוג פנים שרגשותיהם אינם חשובים כמו ה"עיקרון" שבעניין. בשעה שהם מתווכחים, הם מנסים נואשות לשכנע זה את זו שהם צודקים.

כדי "להוכיח" את צדקתם מצטטים בני הזוג נתונים סטטיסטיים, ספרים ומאמרים מכתבי עת. הם יתייחסו לדוגמאות מחברים ושכנים. לבסוף הם יטענו גם שעמדתם "נורמלית" או ש"כולם" חושבים ומתנהגים כמוהם. לפיכך, רק מישהו שאינו נורמלי לא יסכים איתם.

הם כנראה מאמינים שהם מחזקים בכך את טיעוניהם, אבל העובדה היא שהם דווקא מחלישים את הטיעונים. דרך יעילה הרבה יותר היא לדבר על הרגשות שלך. תיאוריה שאדם מציג אפשר להפריך בקלות, אבל לא את הרגשות שלו.

כל עוד אנחנו מדברים על ההעדפות שלנו, יש מקום לפשרה ולפיתרון. אבל אם אנחנו מדברים על נכון ולא נכון, הוויכוח יתמשך והסיכויים להגיע להסכמה קטנים הרבה יותר.

7. להסביר מה גרם לכם להרגיש כפי שאתם מרגישים

אנשים מניחים לפעמים שרגשותיהם הם אוניברסליים. "כל אחד היה מרגיש כמוני", הם חושבים. ברור להם כל כך שרגשותיהם "נורמליים", עד שהם לא רואים צורך להסביר לבני זוגם מדוע בדיוק הם מרגישים כך. במקום להסביר, הם מספרים מחדש את האירועים המטרידים ומניחים לסיפור לדבר בעד עצמו.

זו שגיאה רצינית. אם אינכם מסבירים בדיוק, בצורה הספציפית ביותר שאפשר, מה הרגשתם, בני הזוג שלכם לא יבינו מה הטריד אתכם.

8. להבהיר את הצרכים שלכם

לא תקבלו את מה שאתם רוצים מבני הזוג, אלא אם כן תהיו מסוגלים לבטא בדיוק את הצרכים שלכם. עליכם לומר לא רק מה הטריד אתכם, אלא גם מה הייתם רוצים שייעשה אחרת.

יש אנשים שמתקשים מאוד לבטא מה הם רוצים מבני זוגם. "אני לא אמור/ה לבקש", הם מתעקשים. "הוא/היא אמור/ה לדעת מה אני רוצה. אם אני צריך/ה לבקש, אני מעדיף/ה לוותר על זה!"

אנשים אלה מטפחים את המשאלה שבני הזוג ימלאו את צרכיהם מבלי שיתבקשו. ברור שזה מאוד מספק כשהצרכים מתמלאים מבלי לבקש. אבל אין זה מציאותי לצפות לרמת שירות כזו כל הזמן. אמהות יכולות בדרך כלל לצפות מראש את צרכי ילדיהם, בעיקר כשמדובר בתינוקות ופעוטות, מבלי שהילדים יצטרכו לבקש. אבל בני זוג אינם יכולים בשום אופן לחקות את רמת המשוב האמהית.

9. להצטמצם לנושא אחד או שניים

בני זוג מגלים לפעמים שהם צברו רשימה ארוכה של טענות ומענות. כשמגיע לבסוף תורו של אחד מהם להיות הדובר, הוא/היא מנסה להתייחס לנושאים רבים מדי בבת אחת. אני קורא למנהג נפוץ זה "העמסת-יתר", כשהדובר מערים עוד ועוד דברים עד שהכל קורס.

הדחף להוציא הכל בבת-אחת הוא מובן. במשך חודשים (או שנים) הרגשתם שלא מבינים אתכם כהלכה או שלא מקשיבים לכם. כעת הצלחתם סופסוף ללכוד את תשומת לבו של בן/בת הזוג. אתם מרגישים רצון לדחוס ולומר הכל, כל עוד יש לכם הזדמנות, לפני שיהיה מאוחר מדי.

למרות שמנהג זה נפוץ למדי, העמסת-יתר היא הרגל בלתי יעיל בעליל, ממספר סיבות. ראשית, המאזין מתחיל לאבד את הסבלנות עם הסעיף השלישי או הרביעי ברשימת התלונות של הדובר. חשוב מכך: על ידי העמסת-יתר מבטיח הדובר שאף נושא לא ייבדק לעומק. לכן, מומלץ שהדובר יברור את הדברים ויתייחס רק לנושא אחד, או לכל היותר לשני הנושאים החשובים ביותר, בכל שיחה כזאת.

10. להשאיר זמן לשאלות בסוף

רעיון טוב הוא להפסיק לדבר לפני שבני הזוג שלכם מאבדים את סבלנותם ולאפשר להם לשאול אתכם שאלות. רק באמצעות שאלות המאזין יובנו מילות הדובר באופן מלא. לא תלמדו רבות בשיעורים אם לא תורשו לשאול שאלות. באופן דומה, לא תוכלו לקיים תקשורת יעילה עם בני הזוג שלכם אם לא תתנו להם הזדמנות לשאול אתכם שאלות, כדי להבהיר מה אמרתם.

באדיבות גולשת מבזקון - קרן