האיש קם ועזב את את אישתו ואת ביתו ונסע לו אל מקדש הקופים - אנימון. לשם מגיעים כל הגברים הכועסים. והוא שומע את כולם שם מתנים את כעסם. והכעסים רבים והכעסים גדולים. והוא יושב חנוק עם כעסו שלו. "כאלה הם החיים, לפעמים הפנסים אכן מאירים לנו את הסיפורים, אבל יש וזה גם כבר מאוחר מידי"...
לפני הרבה שנים רחוק מכאן, בהודו, חיה לה אישה עם בעלה חיים רגילים. סיפור ושיר היו לה בתוכה כבר המון זמן. והיא לא נתנה להם לצאת. הסיפור והשיר הרגישו מחנק, הם רצו לצאת מתוכה והיא לא נתנה להם לצאת.
לילה אחד בעוד האישה ישנה את שנתה, הם טיפסו להם אט אט מעלה בתוכה עלו לגרון ויצאו דרך הפה. הסיפור יצא ראשון. הוא הפך לזוג נעליים גבריות שנעמדו להם האחת ליד השניה ליד דלת הכניסה אל הבית. השיר הפך למעיל גברי שנתלה על המתלה בכניסה.
בבקר קמה האישה כהרגלה למשימות היום שחיכו לה, ולא ידעה מאום את שקרה אותה בליליה שחלף. גם האיש שלה קם משנתו יחד איתה. יצא הבעל ראשון את חדר השינה וראה את זוג הנעליים והמעיל הזרים. לבוש של גבר בכניסה לביתו. מבלי לחשוב בדבר, מיד עלתה בו חמתו. והוא כעס מאוד על אישתו, שלא הבינה במה מדובר ועוררה בכך את כעסו עוד יותר. הוא קרה לה בוגדת. והיא נשבעה שלא כך הדבר. הוא כינה אות שקרנית, והיא באמת לא ידעה מה עושים שם המעיל והנעליים של המישהו האחר - הזר. האמת מול העיניים והיא משקרת לו במצח נחושה, כך טען. והיא, האישה שהיה לה פעם שיר וסיפור בלב, לא ידעה את נפשה.
האיש קם ועזב את את אישתו ואת ביתו ונסע לו אל מקדש הקופים - אנימון. לשם מגיעים כל הגברים הכועסים. והוא שומע את כולם שם מתנים את כעסם. והכעסים רבים והכעסים גדולים. והוא יושב חנוק עם כעסו שלו. עד שלעת ערב כמנהגם מאז הימים באים לאנימון הפנסים של הכפר. וכל פנס מספר את סיפורו, את כל מה שראה ושמע ברחוב אותו מאיר בלילה. הפנס של הרחוב שלו עוד טרם הגיע. והוא נותר עם כעסו כאשר שאר הגברים מנסים להרגיע אותו. בחצות הגיע הפנס האחרון - והוא מספר על אישה, שהיה לה שיר וסיפור בלב, שנים היא לא הצליחה להוציא אותו, והנה הלילה ראה איך יצאו השיר והסיפור מפיה הישן, מחופשים לנעליים ומעיל של גבר, שהתמקמו בכניסה של הבית. שמע האיש את סיפורו של פנס הרחוב שלהם, נרגע והתבייש.
הוא חיכה שיאיר היום לחזור לביתו לאישתו, לומר לה, לבקש ממנה שתסלח. הוא רץ בכל כוחו הביתה. נכנס בדלת כל עוד רוחו בו, וראה את אישתו יושבת בפינת הבית, הוא התנצל, שוב ושוב ביקש אותה שתסלח לו על טפשותו, על חוסר הרגישות, על חוסר האימון. האישה ישבה בפינה, לא נעה ולא זעה.
מוסר השכל... כאלה הם החיים, לפעמים הפנסים אכן מאירים לנו את הסיפורים, אבל יש וזה גם כבר מאוחר מידי. האישה לא יכלה לעמוד בבקורת ובתוקפנות של הסביבה, וכשכבר יצאו ממנה השיר והסיפור שלה, רק כעס ואיבה וחוסר אימון היו מנת חלקה, והיא פשוט לא עמדה בכך.
הדפס
