כשעמדתי ברמזור השבוע, עצרה לידי מכונית עם שני חיילים וחיילת.

קבצן עבר בין המכוניות וביקש צדקה. הוצאתי מטבע ונתתי לו; החיילים

והחיילת לעגו לו. בדרך-כלל אינני נוהגת לשוחח עם אנשים זרים בצומת –

אני פשוט מפחדת...

אך הפעם לא הצלחתי להתאפק. אמרתי להם שגם הקבצן הזה היה פעם בן

תשע-עשרה. גם לו היו חלומות לכבוש את העולם, ואף אחד לא יודע מה יקרה

לו בעוד עשרים שנה. הרמזור התחלף ועמו המחשבות... נזכרתי באותה קבצנית

שהכרתי לפני ארבע-עשרה שנה.
חמש שנים היא ישבה באותה הפינה. מלוכלכת, שיער מדובלל שלא ראה מקלחת

זמן רב, בגדים בלויים שידעו ימים טובים יותר וריח רע שנדף דרך קבע. עיניה היו

חלולות וחסרות מבע: לא עצובות, לא שמחות. לעתים היה נדמה שהיא רואה דרך

האנשים ולא את האנשים, שהיא רואה את כולם ואיש לא רואה אותה.
היא ישבה על שרפרף ובידיה קופסת שימורים חלודה, מרשרשת ומקשקשת

בתקווה שמטבע נוספת תיזרק אל הקופסה. היו שהתעלמו ממנה, הרגישו לא בנוח;

אחרים זרקו לה מטבע. ההיכרות שלי עמה החלה כאשר היא נכנסה לחנות לצילום

בה עבדתי. חייכתי אליה ושאלתי במה אוכל לעזור.
היא לא השיבה, אך עובדת וותיקה שעמדה לצידי אמרה "היא באה להחליף את הכסף

הקטן בכסף גדול. היא קבצנית." נבוכתי מעט מאמירתה, אך הקבצנית

נותרה עם פנים חתומות כאילו לא היה מדובר בה. היא העניקה לה שקית מלאה

במטבעות, ואני, כהוראתה של העובדת הוותיקה, הענקתי לה שטרות.
"היא לא מדברת?" שאלתי את הוותיקה כשיצאה מהחנות. "לא יודעת", היא השיבה.
ללא קול. ללא מבע.
חלף שבוע והיא נכנסה שוב. "מה שלומך?" חייכתי אליה. היא נעצה בי מבט נטול

מבע וללא אומר ודברים הושיטה לי את שקית המטבעות. הענקתי לה את השטרות,

חייכתי שוב ואמרתי לה שהיא ממש מצילה אותי עם הכסף הקטן – בזכותה לא חסר

לי עודף. היא לקחה את השקית ויצאה מהחנות.
כשלקוחה נכנסה והעירה על ריח לא טוב בחנות, חשבתי לעצמי: אין ספק שהיא לא

התרחצה זמן רב...
בשבועות הראשונים ראיתי אותה רק לקראת סוף המשמרת הראשונה. הוותיקה אמרה

שהיא תמיד מגיעה באותו היום ובאותה השעה.
אחר הצהריים אחד הגעתי למשמרת שניה וראיתי אותה עומדת מעברו השני של הכביש,

מול החנות, כשהיא מסתכלת לעברי. כשראתה שנכנסתי לחנות, נכנסה אף היא והושיטה

לי את השקית. הריטואל חזר על עצמו, הכסף הקטן הוחלף בכסף הגדול. הושטתי לה את

השקית אבל הפעם היא לא הלכה. היא המשיכה לעמוד מולי כשהיא מסתכלת עלי באותו

מבט חסר מבע. חשתי לא בנוח וקצת נבוכה, וכדי לשבור את השתיקה שלה אמרתי שהטבעת

שלה יפה. נשמעתי לעצמי די מטופשת אך זה היה הדבר היחיד שעלה במחשבתי באותו הרגע.
והיא בשלה. שותקת. אני מודה שחשתי הקלה כשעזבה.
יום אחד כשהגעתי בבוקר לחנות, הוותיקה אמרה לי שהקבצנית שאלה בסימני ידיים מתי אני

אמורה לבוא. "עד שהבנתי מה היא רוצה", רטנה. "מה היא רוצה?" תמהתי. "כנראה שמצאת

חן בעיניה. היא לא נתנה לאף אחד להחליף לה את המטבעות."
תוך שאנו משוחחות היא נכנסה והושיטה לי את השקית.
"מה שלומך?" שאלתי. והיא השיבה. היא פתחה את הפה. היא אמרה "ברוך השם, בסדר",

ונדמה לי שהיא אפילו חייכה.
יום אחד הקבצנית נכנסה באמצע הפסקת האוכל שלי, כשישבתי בפינת הקפה בחנות. היו

שם שני שולחנות עגולים עם כסאות, לרווחת הלקוחות הממתינים לפיתוח התמונות.
היא סרקה במבטה את החנות, כאילו מחפשת משהו. קמתי לקראתה, חייכתי, גם היא חייכה.

הושיטה את השקית, החלפתי את המטבעות בשטרות...
תוך כדי נזכרתי בדברי הרבנית בשיעור מליל אמש על אהבת ישראל. שאהבת ישראל אמיתית

היא כלפי מי שקשה לנו איתו. שלפעמים אנחנו צריכים לצאת מגדרנו, לעשות ההיפך ממה שנוח לנו.
חשבתי לעצמי כמה קל לאהוב את הנקי והאסתטי, את השפוי והמנומס, את מה שנראה בעינינו נורמטיבי.
כמה קל לנו לאהוב את מי שנוח לנו בחברתו ואת מי שמסכים לדעותינו.
כמה קל לנו לאהוב את המוכר.
כמה קל לנו לאהוב את מי שמעצים אותנו, שלהיות בקרבתו זו גאווה.
כמה קל לנו לאהוב את הנוחות של עצמנו.
כמה בקלות אנחנו מפחדים מה יגידו עלינו.
כמה בקלות אנחנו שופטים את האחר לפי מראהו.
כמה בקלות אנחנו נותנים לחיצוניות לנהל אותנו.
כמה בקלות אנחנו מחשיבים את עצמנו מול כל מי שהחברה קבעה שהוא לא נחשב.
כמה קל לחייך מעבר למחיצה, מעבר לדלפק לאישה מסריחה ודוחה.
כמה קל להיות נחמד מרחוק.
נשמתי עמוק והזמנתי אותה לשבת איתי בפינת הקפה. חתכתי חצי מהכריך שלי והושטתי לה.

ביד מהססת היא לקחה את חצי הכריך והתיישבה מולי.
סעדנו יחד את ארוחת הצהריים.
אני מודה שזה היה לי קשה. אני מודה שהרגשתי מאד נבוכה מהמבטים של שאר העובדים. של

הלקוחות. אני מודה שבקושי הצלחתי לבלוע את האוכל.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקרוב. פניה נראו יפות.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה. סיפרה לי בקול שקט וכמעט בלתי נשמע שהיא

חיה עם אמה החולה. שהיא 5 שנים יושבת באותה הפינה.
מאז, בכל פעם כשהגיעה, יצאתי להפסקה שלי.
סיפרה לי על מי שהיה אהבת נעוריה שנהרג במבצע צבאי. על המשבר הגדול. עזבה את העבודה,

הוציאה את כל חסכונותיה ונדדה בעולם. חזרה לארץ חסרת כל ועם עצב גדול. הוריה ניצולי שואה.

אביה נפטר כבר ואמה חולה.
התחילה לבוא יום יום לחנות וביליתי אתה את ההפסקה שלי.
היא ריתקה אותי. סקרנה אותי. רציתי להבין איך אישה צעירה, משכילה חכמה ונחמדה מגיעה למצב כזה.
בהתחלה כשישבה מולי היא נראתה לי כמו ילדה קטנה ואבודה. זזה על הכסא בחוסר נוחות. היא מיעטה

לדבר. ענתה על שאלותיי בכן ולא. סיפרתי לה על עצמי. לעתים הרגשתי שאני מדברת לעצמי. אבל לאט

לאט, כולנו שמנו לב שמשהו משתנה בה.
התחילה לומר שלום לשאר העובדים. כבר לא הסריחה.
לפעמים גם שאר העובדים היו מצטרפים אלינו בהפסקה. היא הייתה יושבת ושותקת, אבל נראה היה שנעים

לה להיות בחברת אנשים. אפילו הוותיקה התחילה לחייך אליה. לאט לאט הכרתי אישה עם עולם פנימי עשיר.

עם ידע. אישה משכילה.
מצאנו שפה משותפת. הכירה את הספרים שקראתי, את המוסיקה שאהבתי.
עברו כמה חודשים. יום אחד הגיעה לחנות עם בגדים נקיים, מסורקת, רחוצה.
כמעט ולא זיהיתי אותה. היא הושיטה לי את שקית המטבעות. החלפתי לה "כסף קטן" ב"גדול".
היא לא יכלה לשבת איתי לארוחת הצהריים המשותפת. "אני ממהרת" אמרה.
למחרת כשהגעתי, העובדת הוותיקה אמרה לי שהקבצנית הייתה והשאירה לי שקית קטנה. פתחתי את השקית.

הטבעת הייתה שם.
היא לא שבה לחנות. לא במשמרת בוקר ולא במשמרת ערב.
אחרי כמה ימים כשלא הגיעה, הלכתי לפינת הרחוב, הפינה בה ישבה 5 שנים.
היא לא הייתה שם. גם השרפרף לא היה שם. נעלמה.
לפעמים אני תוהה מה עלה בגורלה. למה היא לא נפרדה לשלום? האם התביישה?
אבל מה שבטוח שיותר משאני עשיתי עמה חסד, היא עשתה עימי חסד.
בזכותה למדתי להסתכל לתוך הקנקן ולא רק לדקלם אותו.
בזכותה למדתי לאהוב ולחבק גם את האחר.
בזכותה למדתי לכבד את השונה.
בזכותה למדתי שהחיים שלנו שבירים ומה שיש לנו היום לא בטוח שיהיה מחר.
וכמה חשוב להודות לה' על כל הטוב שהוא משפיע עלינו.
כמו שאימא שלי תמיד אומרת: "תהינו ממה שיש כי ממה שאין אי אפשר ליהנות".