מיכל אוסטין, ידידה טובה מארה"ב, שלחה אלי את הסיפור החמוד הזה. הסכיתו ושִמעו:
בעל היה מוטרד ששמיעתה של אשתו איננה עוד כפי שהייתה, וחשב שאולי היא זקוקה למכשיר שמיעה. הוא לא היה בטוח כיצד להעביר לה את המסר העדין, אז הוא התקשר לרופא המשפחה על מנת להיוועץ בו. הרופא אמר לו שיש בדיקה לא פורמלית ופשוטה שהוא בעצמו יכול לבצע, שתתן לרופא יכולת לשפוט טוב יותר את אובדן השמיעה שלה.
"הנה מה שתעשה," אמר הרופא. "עמוד במרחק של כ- 15 מטר ממנה ובקול שיחה רגיל אמור לה משהו וראה אם היא שומעת. אם היא לא מגיבה התקרב לכדי 10 מטר, ואחר כך 5 מטר וכך הלאה, עד שאתה מקבל תגובה."
באותו הערב, אשתו במטבח שוקדת על ארוחת הערב בעוד הוא ישוב בחדר העבודה. הוא נזכר ברופא ואומר לעצמו, "אני בערך 15 מטר ממנה, ננסה לעשות את מה שבקש הרופא."
בקול רגיל הוא שואל את אשתו, "חומד, מה אוכלים הערב?". אין תגובה.
הבעל מתקרב לכיוון המטבח, נעמד במרחק של כ- 10 מטר מרעייתו ושואל שוב, "חומד, מה אוכלים הערב?" שוב, אין תגובה.
הוא עבר לחדר האוכל, כ- 5 מטר מאשתו ושאל שוב, "חומד, מה אוכלים בארוחת הערב?" אין קול ואין עונה.
אז הוא נכנס למטבח, נעמד ליד הדלת וממרחק של פחות משלשה מטר: "חומד, מה לארוחת הערב?" עדיין אין רחש מצד אשתו.
אז הוא ניגש ממש מאחוריה ואומר בקול רם, "חומד, מה לארוחת הערב?"
"יעקב, בפעם החמישית – עוֹף צלוי!"
ׁ(מקור לא ידוע)
ושוב אנו חוזרים לאּמרה שכבר השתמשתי בה בעבר, "כל עוד אנו מסתכלים על הדברים מנקודת המבט שלנו, לעולם לא נכיר את האמת.......(ברונטון).
כי יש גם אמת אחרת כנראה, גם כשאנו בטוחים שהאמת כולה שלנו ורק אנחנו יודעים מה נכון. חישבו על זה מעט...בכל מיני ויכוחים שיש לכם עם אחרים...
הדפס
