קצת פרופורציות בחיים - היום לעומת שנת 1500
בפעם הבאה שאתה שוטף וידיים ומתלונן שטמפרטורת המים היא לא בדיוק איך שאתה אוהב, תחשוב על איך הדברים היו פעם.
הנה כמה עובדות על שנות ה 1500 (מתורגם מאנגלית):

רוב האנשים התחתנו ביוני, מפני שעשו את האמבטיה השנתית במאי ועדיין היה להם ריח יחסית טוב ביוני. בכל זאת, התחיל להיות להם ריח לא נעים, לכן הכלות החזיקו בידיים זר פרחים גדול להסתיר את הריח, ומכאן המנהג היום שהכלה נושאת זר פרחים בחתונה שלה.

האמבטיה הייתה גיגית גדולה מלאה במים החמים. בעל הבית זכה במים החדשים והנקיים, אחריו כל שאר הגברים והבנים, אז הנשים ולבסוף הילדים. את התינוקות רחצו אחרונים. בשלב הזה המים היו כל כך מלוכלכים שממש היה אפשר לאבד מישהו שם. מכאן נולד הפתגם "היזהרו לא לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה".

לבתים היו גגות מסוככים בשכבה עבה של קש ללא עץ מתחתיו. היה זה המקום היחיד בו חיות יכלו להתחמם, ולכן כל החתולים וחיות קטנות אחרות (עכברים, חרקים) חיו בתוך הגג. כשירד גשם הקש נהיה חלק ולפעמים החיות היו מחליקות ונופלות מהגג. מכאן הפתגם " יורד גשם של חתולים וכלבים".

לא היה דבר שימנע מדברים ליפול אל תוך הבית. זאת הייתה בעיה רצינית בחדר השינה, שם חרקים ולכלוך אחר ממש יכלו לבלגן את המיטה הנקייה שלך. לפיכך, מיטה עם עמודים מסביב וסדין פרוש מעל נתנה הגנה חלקית. כך נולדו מיטות אפריון ("מחופות").

הרצפה הייתה מאדמה (חול). רק העשירים יכלו להרשות לעצמם רצפה אחרת. ומכאן הפתגם "עני כחול". לעשירים היו רצפות קרשים אשר היו מאוד חלקות בחורף כשהתרטבו, לכן פיזרו דיש (קש) על הרצפות לעזור לבני הבית לא להחליק. ככל שהחורף התקדם, הם הוסיפו עוד ועוד דיש עד לשלב שבו היו פותחים את הדלת הוא היה נשפך החוצה. הם הוסיפו חתיכת עץ לתחתית הדלת. זהו מפתן הדלת (באנגלית: "מחזיק הדיש"-thresh hold).

לאמידים בקהילה היו צלחות עשויות מ"פיוטר" אשר מכיל עופרת. אוכל עם רמת חומציות גבוהה, גרם לחלק מהעופרת להשתחרר לתוך האוכל, ואנשים היו מתים מהרעלת עופרת. זה קרה לרוב עם עגבניות, ולכן למשך כמעט 400 שנה עגבניות נחשבו רעילות.

השתמשו בכוסות עופרת לשתות שכר ו-וויסקי. השילוב היה לפעמים "מעלף" את השתיינים ליום- יומיים. אנשים אשר עברו בדרך חשבו אותם מתים והיו מכינים אותם לקבורה. היו מניחים אותם על השולחן במטבח לכמה ימים ובני המשפחה היו יושבים מסביב אוכלים ושותים ומחכים לראות אולי יתעורר. וכך נולד המנהג של סעודת "אשכבה".

באנגליה הוותיקה והקטנה, לתושבי הארץ התחילו להיגמר מקומות הקבורה, אז היו מוציאים ארונות קבורה מהמקומות שלהם, מרוקנים את העצמות ל"בית עצמות" וקוברים מישהו אחר בארון. בזמן שפתחו ארונות אלו, מצאו ב-1 מתוך 25 ארונות שריטות על פנים הארון, והבינו שקברו חלק מהאנשים בעודם חיים. לכן התחילו לקשור חוט ליד של הנפטרים, והיו מחברים אותו לפעמון שמעל הקבר. מישהו היה יושב בבית הקברות כל לילה ("משמרת בית הקברות") לשמוע אם יש קול פעמון; וכך מישהו היה ניצל על ידי "הצלצול הגואל" או שקראו לו "מת מצלצל".

וזאת האמת!
עכשיו, מי אמר שהיסטוריה משעממת?