אל תדחה למחר מה שיכול לדחות למחרתיים...

כי כאלה אנחנו, דחיינים כרוניים, מה שאנחנו יכולים לדחות למחר – נעדיף לדחות למחרתיים. התקציר ארוך מידי(מקסימום 500 תווים)

יש דברים רבים שאנו מתכננים לעשות, אבל הם תמיד נדחים ונדחים לזמן ערטילאי כלשהו. אצלי הם נדחים ל"חופש".

אני מתכנן לחבר את המדף שנפל בחדר הילדים ולהחליף את הנורה במרפסת, אני מתכנן לתקן את החלון שנתקע בסלון ולהתקין סוף סוף רשת נגד יתושים, אני צריך לעשות סדר במחסן ולזרוק את העתיקות אשר לא ישמשו אותנו עוד, כדי לפנות מקום לחדשות אשר יעברו להזדקן שם, אני מתכנן לעבור על כל חשבונות החשמל, חשבונות המים ושאר ניירת שהצטברה לנו במשך השנה ולתייק הכל בקלסרים ממוספרים ומתוארכים, אני מתכוון לשלם את הקנס שכבר צובר ריבית תפוחה, אני מתכנן לתת כמה ספרים לכריכה מחדש ולתקן את הנזילה בברז הראשי של המים.

רשמתי לעצמי גם לקבוע תור לביקורת שנתית אצל רופא עיניים ואצל רופא השיניים, ובקיצור, כמו שהבנתם, אני מתכנן תכנונים לרוב. ומתי נעשה הכל? כמובן – בחופש.
כל השנה אין לנו זמן לטפל בטרדות האלו, העיסוקים השוטפים והפעילות היומיומית הסזיפית סוחפים אותנו בלי לתת פסק זמן לדברים שאינם מחוייבי המציאות ברגע זה, וכך ממתינות כל הפינות הללו לקבל תשומת לב ויחס חם ב"חופש".

"החופש" הוא בדיוק הזמן המתאים והראוי למעשים כגון דא, ובכלל לתיקון כללי של הבית החרב. "החופש" הוא פרק זמן של כשלושה שבועות שבהם אני עתיד להיות פנוי לכל אותם דברים שאין היד מגעת אליהם בימים כתיקונם. (או ליתר דיוק, בימים שבהם אין זמן לתיקונים).

"החופש" הגיע, ובן רגע גם לסיומו, ולא נעים לספר, אבל המדף עדיין ממתין בפינת החדר ליד שתקבע אותו על מכונו בקיר, המחסן ממתין לריקון וניקוי, הקנס טרם שולם והקלסרים לתיוק כל החשבונות? אפילו עוד לא נקנו בחנות לציוד משרדי.

כי כאלה אנחנו, דחיינים כרוניים, מה שאנחנו יכולים לדחות למחר – נעדיף לדחות למחרתיים.

כל בעיה שאיננו יכולים לפתור בקלות, כל מה שדורש התעסקות טכנית מרובה וכל מה שבעבורו נצטרך לגשת לחנות הסדקית או לדואר המרכזי – אנו דוחים. אנו דוחים כל שיחת טלפון לשירות לקוחות, אנו דוחים את הדיאטה הנמרצת שבה החלטנו לפצוח – "למחר", את תאריכי פרעון הצ'יקים שלנו אנו דוחים ככל שאפשר ואפילו טענות או האשמות המופנות כלפינו – אנו דוחים על הסף. דחיינים כרוניים – כבר אמרתי?.

הדחיינות הזאת איננה תופעה אישית שלי (כך לפחות אני מעודד את עצמי), היא תופעה לאומית ואפילו בין לאומית. קחו למשל את אישור תקציב המדינה, או את תאריך פתיחת שנת הלימודים – שני דברים שמדי שנה נדחים מסיבות אלו ואחרות. גם הערעור שהגישו עורכי דינו של אולמרט לבית המשפט העליון בפרשת טלנסקי – נדחה.

בארה"ב דחה אובמה במשך ימים רבים את פרסום שמו של הסגן אשר ירוץ איתו לנשיאות והותיר את כולנו סקרנים, הגב' קלינטון דחתה את פרישתה מהמירוץ עד לרגע האחרון ולא חסרות דוגמאות רבות וספות, דחויות ומבוישות.

כאן גם המקום לווידוי אישי: מרוב דחיות חוזרות ונשנות – הפוסט הזה כמעט לא זכה לראות אור. כשבסופו של דבר התיישבתי סוף סוף לכתוב אותו, מה שניחם אותי מעט היה הפתגם המרגיע ומלטף המצפון "מוטב מאוחר מלעולם לא". גם כן נחמה...

וברצינות, אם תשאלו אותי מתי באמת אני מתכוון לטפל בכל המטלות שדחיתי, אני שמח לבשר לכם שיש לי תאריך יעד אופטימלי שבו אני בטוח שאבצע הכל: אחרי החגים!!...