שפה שרק הלב מבין
מאת חיים ולדר

איך טוב ליבו של אדם משנה את מסלול חייה של בחורה צעירה.

זו הפעם הראשונה שאני כותבת את הסיפור שלי, והמסר שלו הוא כל כך חזק, שאני בטוחה כי ישנה דבר מה אצל הקוראים.

בהיותי כבת שבע, התחלתי לגמגם. אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום.

הוריי, שלא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: "מה, כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?" ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי.

הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי, ורק הציעו להורים: "תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף."

אך הנזק כבר נעשה. ברגע שאני מתחילה לדבר - אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור.

במהלך השנים, לימדתי את עצמי להימנע מחזרה על אותיות, כמו: "ל...ל...ל...מה", או "ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון." אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז אני יורה אותה בשלמות.

התוצאה היא, שאמנם איני נשמעת מצחיקה, אבל איני נשמעת בכלל. כלומר, מישהו שואל אותי לשמי, ואני שותקת. הוא חושב שלא שמעתי את שאלתו, שואל שנית, ואני שותקת. ופתאום, רגע לפני שהוא נעלב, אני אומרת: "רבקה" (שם בדוי). והוא לא כל כך מבין מה קורה כאן.

כעיקרון, סיגלתי לי סגנון דיבור המבוסס על המילה הראשונה. אני מארגנת לי משפט שלם, ואז יורה אותו. אם אני נתקעת, אני עוצרת שוב ומארגנת בתוך הראש את המילה הבאה. אני מציעה לכל המגמגמים את השיטה הזו, שאמנם אינה פותרת את הבעיה ומצריכה המון סבלנות מצד השומעים, שצריכים להמתין לתשובה, אך לפחות מונעת את המבוכה שבחזרה על אותיות, כפי שבדרך כלל מחקים את המגמגמים.

כשהגעתי לתיכון, כבר חילקתי את האנשים לסבלניים, ולחסרי סבלנות. הבנתי ששיחה אתי זו משימה, ותמיד קטלגתי אנשים לפי מידת המוכנות שלהם לעמוד במשימה. לצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה. אפילו מורות. היו כאלה שניסו, לפחות בשביל הנימוס, לשמוע אותי עד הסוף, אך הידיים שלהן היו מאותתות לי: "נו, נו, תסיימי כבר את המשפט." גם אלה שהיו יותר עדינות, לא ידעו שהפנים הדרוכות שלהן, כמו צועקות: "נו... נו, אני מקשיבה, תדברי כבר."

חבל שאני לא יכולה לתאר בכתב את הפנים של האנשים, כשהם מדברים עם מגמגם. הם מרכינים את הראש קדימה, מנענעים אותו. "כן... כן... כן..." בשלב מסוים מכווצים את השפתיים, ואף משמיעים את מילת המפתח "אוף", ובמילים אחרות: "מתי המעצבנת הזאת תגמור את המשפט שלה, ולמה בכלל עשיתי את הטעות הזו שעברתי לידה?".

היו בני אדם נדירים, ואותם אני מקטלגת באדיקות, שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, לא הביטו בי בדריכות, לאותת שאין להם זמן ושאגמור. לא סימנו עם הידיים: "קדימה, קדימה, תמהרי". פשוט ישבו נינוחים לחלוטין, ולפחות העמידו פנים שהשיחה היא טבעית. הם התייחסו למום שלי בהבנה, וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים האלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות.

סיימתי את לימודיי ופניתי לשוק העבודה.

***

הלכתי לכיוון של פקידות. לשבת ליד מחשב, להקליד, לכתוב מכתבים - זה דבר שכל אחד יכול לעשות. ואז גיליתי שאנשים פשוט נרתעים מלקבל אותי לעבודה. הייתי מתיישבת לראיון עבודה. הבוס או הבוסית היו שואלים לשמי. ומייד שואלים שוב, בסברם שלא שמעתי. וברגע שהם קלטו את הבעיה שלי, כבר הבחנתי בהפתעה המסתמנת על פניהם. לאחר מכן, על מצחם היו רשומות המילים: "מה אני עושה עכשיו עם המגמגמת הזו, ולאיזו אי נעימות הכנסתי את עצמי?!". ואחר כך: "טוב, אשאל אותה כמה שאלות בשביל הנימוס, וכך אצא מזה..."

היו כאלו, שאף לא ניסו להיות מנומסים. הם פשוט שאלו שלוש שאלות, ואמרו: "תודה, נבדוק ונענה לך תשובה." נו, טוב, אנשים עסוקים, הם לא יקדישו עוד חמש דקות כדי לטשטש את העובדה שלא קיבלו אותי, רק מפני שאני מגמגמת. שמעו שני משפטים, החליטו שהעבודה אינה מתאימה למגמגמת, אז למה לבזבז זמן?

אחרי עשרות רבות של ראיונות, ניצבתי שוב בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אני עושה?

הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. שנה שלמה השקעתי את הכסף שחסכתי, ללמוד כמו שצריך את המקצוע. ושוב חזרתי לראיונות ולדחיות. אם חשבתי שאקח תפקיד שאינו מצריך לענות על טלפונים ללקוחות, וכעת יקבלו אותי - התברר לי שאנשים פשוט לא רוצים להתמודד. בוסים רוצים לירות שאלה ולקבל תשובה. למה להם להקדיש עוד שלוש שניות לתשובה שלי?

הגעתי בכל יום לשניים או שלושה ראיונות, וחזרתי שבורה ורצוצה.

היו אלה ימים קשים מאד. איש מסביבי לא ראה את הכאב שמכרסם בתוכי, את הצער הגדול. חברותיי כבר היו נשואות ברובן והיו עסוקות בעבודה עד מעל לראשן. הן התרחקו ממני, ולי לא הייתה עבודה להשקיע בה את ראשי. חשבתי לעצמי, שהבוסים האלה מפסידים את כל הרצון העז שיש לי להוכיח את עצמי. הרהרתי בעובדה שאני עובדת מוכשרת, צייתנית, לא מדברת יותר מדי, שזה גם יתרון, לדעתי - והם משליכים אותי כחפץ חסר ערך.

הייתי מתפללת לקב"ה, מורידה דמעות וגם מבקשת בקשות: "אלי, למה עזבתני?".

***

יום אחד, הצעתי את עצמי למפעל גדול, ונקבע לי ראיון.

הגעתי למקום, ואחת המזכירות אמרה לי ששלושה אנשים יראיינו אותי, ביניהם בעל המפעל בכבודו ובעצמו.

פחד גדול נפל עליי. מדובר במפעל מפורסם, בעל מחזור עסקי גדול מאוד. היה זה מוזר בעיני, שבעל המפעל, איש עשיר ועסוק, מתפנה לראיין מועמדים לניהול חשבונות.

נכנסתי לחדר. היו שם שלושה גברים, ובראשם בעל המפעל. רעדתי כולי והתיישבתי.

הם שאלו לשמי.

שקט...

הימני כחכח בגרונו. "את השם, גברת."

שתקתי.

"סליחה?!"

"רבקה," הצלחתי להגות את השם.

"היכן למדת?"

שתיקה.

"למדת בתיכון או בקורס פרטי?"

שתיקה.

הם הביטו בי בחמלה, ורק אז עניתי: "בפרטי." שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: "סיימתי תיכון ו..." שתקתי שוב. "ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... הנהלת... חשבונות."

שלושתם גחנו כדי לסייע לי לסיים את המשפט. כבר ראיתי את הזעה על מצחם, את המבוכה, ואת המשפט שרשום שם על המצח: "בואו נסיים את הסיוט, וגם נפטר את מי שהביא את הדבר הזה אלינו." זה היה מעניין, לראות את שלושת האנשים חושבים אותו דבר מבלי להחליף אף מילה.

אני חייבת לציין, שהם היו לפחות בני אדם. הראיון היה ארוך מהמקובל. לפחות כלפי חוץ, הם הציגו ראיון הוגן, על אף שהפנים שלהם אמרו את התוצאה שלו.

הם סיימו לשאול את השאלות, והימני אומר: "אנו מודים לך מאד, ותקבלי תשובה בדואר."

"אני מודה לך מאד," אמר השמאלי.

ואילו הבוס, במרכז, שעד אותו הרגע לא הוציא הגה, אומר: "מחר בשעה שמונה, את מגיעה לעבוד כאן."

שלושה אנשים היו המומים. שני המנהלים שלצדו, ואני יותר מכולם.

אינסטינקטיבית, הם הביטו בו בתימהון רב. הפנים שלהם אמרו: "אתה השתגעת? מה הסיפור שלך בדיוק?"

והוא החזיר להם מבט, וכאילו ענה על מה שלא שאלו אותו. "זו ההחלטה שלי," אמר בקצרה. "מחר בשעה שמונה בבוקר את כאן. תסדרי את העניינים עם המזכירה הראשית."

נעמדתי. היו לי דמעות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הם שמו לב שאני מנסה להוציא איזו מילה, לכן השתתקו והתבוננו בי ארוכות, ואני, במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים.

הם התרככו, והשמאלי אמר: "זה בסדר, לא נורא, את לא צריכה להתרגש." ראיתי שהבוס הראשי התרגש מאד, ובעיניים שלו עמדו דמעות.

יצאתי החוצה בוכייה, והמזכירה הראשית אמרה: "זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו." ובדיוק אז היא שומעת מהרמקול הפנימי: "תסדרי את העניינים עם הבחורה. היא מתחילה לעבוד פה מחר."

היא הביטה בי בתימהון ואמרה: "ככה? איזו הפתעה נעימה. מעולם לא קיבלו מישהי כל כך במהירות."

היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים, סיכמה אתי על המשכורת ועל תנאי עבודה, ולמחרת כבר התחלתי לעבוד שם.

***

עבדתי בחריצות וביעילות. לא הייתי צריכה לענות לטלפונים, אך מדי פעם הייתי חייבת לדבר עם ספקים וסניפים שלא העבירו חומר. כמו כן, הייתי צריכה לשבת עם רואה החשבון כדי להעביר לו חומרים. הם היו סבלניים אליי מאד, ואיכשהו הבנתי, שמישהו מלמעלה הורה להם לנהוג כך. אם כי, אני חייבת לציין, הם לא עשו זאת רק מן השפה ולחוץ, אלא מכל הלב.

העבודה שינתה את חיי מקצה לקצה. הייתה לי סיבה לקום בבוקר ודברים לחשוב עליהם לפני שאני הולכת לישון. גם הכרתי חברות בעבודה. היו שם המון עובדות, והיה לי סוג של הגנה שלא דיברו עליו, כי פעמים רבות התעניין הבוס, באמצעות המזכירה, אם אני מרוצה, וזה גרם לכולם להבין שיש לי גב חזק.

את בעל המפעל כמעט לא ראיתי, אך חשתי כלפיו הכרת טובה גדולה. ידעתי שהוא איש טוב, שנתן לי את הזדמנות חיי והציל אותי מחיים של בדידות ומכאוב.

בכל חג הייתי שולחת לביתו עוגה ומתנה, ואשתו הייתה מתקשרת ואומרת שלא צריך, ואני הייתי מנצלת את ההזדמנות ושופכת עליה ועל בעלה את כל הברכות שבעולם. מובן שזה היה לוקח פי כמה זמן מהדרוש, אך כשמדובר בברכות, אנשים מוכנים לשמוע בסבלנות. בעצם, היא הייתה מוכנה לשמוע אותי בכל מקרה.

חמש שנים עברו. התחתנתי בינתיים, ונולדו לי שני ילדים חמודים. בעלי - אם התעניינתם - אינו מגמגם, ואין לו שום בעיה. הוא פשוט מצא את הדרך להכיר אותי בלי מילים.

מסתבר שהיה מה להכיר.

***

אך הסיפור עדיין לא מסתיים.

לפני כמה חדשים התקיימה חגיגת הבר-מצווה של אחד הבנים של בעל המפעל. אני קיבלתי הזמנה לחגיגה וכמובן התחלתי להתרגש ולחשוב מה אני קונה מתנה לאדם שאני חייבת לו כל כך הרבה.

ישבנו בעלי ואני והחלטנו לקנות משהו יקר עם חריטה, כמו כן החלטנו להגיע אליהם יום לפני בר המצווה כדי להודות להם ביחד ולספר להם עד כמה גדולה היתה השפעתם על חיינו.

הגענו לשם בתיאום מראש כמה ימים לפני בר המצווה.

הם ישבו בסלון ואירחו אותנו כמו שצריך. הגשנו להם את המתנה והודנו להם כמה שיכולנו.

ואז העזתי לעשות מה שלא העזתי מעולם. שאלתי אותו "אני מוכרחה להבין מדוע החלטת לקבל אותי אחרי שכל כך הרבה אנשים דחו אותי?

הם הביטו זו בזה כאילו התייעצו במבטים האם לספר ואז הוא אומר לנו יש סיפור מאחורי זה.

מסתבר שלפני כחמש שנים ומשהו, כשהילד שעומד לחגוג בר מצווה היה בן שמונה, הוא קם יום אחד בבוקר והחל לגמגם.

אביו היה בחו"ל ואימו הזעיקה אותו. הוא הגיע לאחר כמה ימים וגילה לחרדתו שהילד שלו פשוט מתקשה להוציא מילה מהפה.

בתחילה הם ניסו לדבר איתו שידבר נכון ושלא ינשום באמצע ושיחשוב לפני הדיבור, אך זה הלחיץ אותו עוד יותר. הגמגום שלו רק החמיר והפך לנוראי ביותר.

הם פנו מיד לטובי המומחים והמומחיות שעבדו איתו בכל מיני שיטות והטיפול האינטנסיבי כמו גם הלחץ שהפעילו עליו הוריו נתן את אותותיו. הילד כמעט הפסיק לדבר וכשרצה להוציא מילה מהפה היו הוורידיים שלו מכחילים וכולו מתאדם מרוב מאמץ.

הם בכו על מר גורלם ועל הצרה שנפלה עליהם פתאום וכבר החלו להתייאש.

"את יודעת איך זה" אמר לי האב. "כשילד שלך בבעיה כל העולם שלך שחור. אין לך שום סיפוק בשום דבר שאתה עושה.

"ואז הגיע הריאיון איתך. ישבת לפנינו ומיד לאחר המשפט השני שמתי איקס על השם שלך. ידעתי שאני לא הולך לקחת מנהלת חשבונות שלא מצליחה להוציא משפט אחד כמו שצריך, אפילו כעסתי מי בכלל הביא אותך לראיון הזה לבזבז לי את הזמן. כמובן שלא הסגרתי את המחשבה הזו. הקשבתי לך כאילו בנימוס וידעתי את הפרוצדורה. עוד עשרים דקות זה ייגמר. אנו נאמר לך בנימוס שהתרשמנו מאד ושיש עוד כמה מועמדות לתפקיד ואנחנו נראה - ועוד כמה ימים יגיע אליך מכתב הביתה עם המון מחמאות ועם שורה תחתונה אחת "בינתיים לא מצאנו תפקיד עבורך והצלחה בהמשך דרכך".

"אך בעוד אני חושב על הדברים, נזכרתי בבן שלי שגם הוא מגמגם כמוך ונחרדתי. אמרתי לעצמי זה מה שיעשו לו בחיים? לבן שלי החכם והמיוחד. ככה לא יתנו לו הזדמנויות? משהו בי התעורר דווקא לתת לך את התפקיד. לא רק בשבילך. גם בשביל הבן שלי. ואולי בתת ההכרה זה נעשה בשביל להשקיט את הדאגה שלי.

"כדי שהמחשבה הזו לא תעבור, החלטתי לעשות את זה מיידית. אמרתי "את באה מיד לעבודה" ראיתי את התדהמה שלך ושל חברי, והם אמנם שאלו אותי מדוע החלטתי כך ושלא כמקובל בלי התייעצות איתם. ואני אמרתי שכך החלטתי וזהו. והעניין נחתך."

"חכי, וזה עוד כלום" אומרת האישה. "שלוש שבועות לאחר מכן הבן שלנו קם בבוקר ומדבר רגיל. אני חוזרת, ר ג י ל. אין זכר לגמגום. אנחנו לא אומרים לו כלום כדי לא להלחיץ אותו או להזכיר לו את הגמגום אך איך שהוא יוצא מהבית אנחנו צורחים מאושר. ואכן תופעת הגמגום לא חזרה על עצמה עד היום הזה ולנו אין שום ספק שהקב"ה שלח את הגמגום לבן שלנו במיוחד בשבילך. כדי שבעלי יחווה את הצער והסבל ואת זו שתהני מכך".

יצאנו משם בהתרגשות רבה. צמרמורת עוברת בי בכל פעם שאני חושבת על כך. בבר המצווה לא יכולתי להפסיק להסתכל על חתן בר המצווה. לא רק בגלל שהוא היה מקסים וזורח כולו, אלא מפני שחשבתי שלא כל פעם בן אדם זוכה לראות את הדרך בה קבע הקב"ה את גורלו. הבטתי עליו בשעה שאמר את הדרשה, רהוט, קולח, ללא הפרעה קטנה, ואז הייתי בטוחה שהחודשיים האלה בחייו בהם סבל מגמגום ניתנו לו - במיוחד בשבילי.

*מובא ברשות מתוך "אנשים מספרים על עצמם 2"