נתינה ללא ציפיה לגמול.

אכן נשמע כמו עקרון נעלה, נכון?

אני אוהבת לתת.
אני אוהבת להעניק לאחרים.
במיוחד לאנשים האהובים עלי, אך לא רק.
רגעים אשר זכורים לי כרגעי ההנאה הכי גדולים שלי היו נתינת מתנות לאנשים קרובים.
לא סתם כל מתנה, אלא מתנה בה השקעתי ונתתי הרבה מעצמי.
גם תהליך העשייה עצמה, וגם רגע הנתינה.

אני נהנת לאהוב, את הסובבים אותי ולהעניק להם מהאהבה שלי.

הצד הרציונלי שבי, בא ואומר:
הנתינה, היא דבר נפלא, כיף לתת.
לא צריך יותר מזה, וניתן להסתפק בנתינה בלבד.
אין צורך לצפות לגמול.
הנתינה לא צריכה להיות כבולה ע"י תנאים.

אך הצד הרגשי שבי לא מרפה וצועק:
אבל זה לא פייר!
אני רוצה גם לקבל בחזרה.
אם אני נותנת מעצמי, מגיע לי לקבל בתמורה.
מההוא, ומההיא, ומכל האחרים.

הייתי רוצה לתת לצד הרציונלי לגבור.
הייתי רוצה באופן שלם להרגיש שהנתינה איננה תלויה בקבלה.
אני מרגישה שהתרבות בה גדלתי מכתיבה לי תבניות המגדירות, "גמול", ו"מדידה כמותית" של קבלה ונתינה.
הרי בתרבות שלנו למדנו שאת נותנת משהו לאחר, משום שאת מצפה לקבל משהו בתמורה. וגם כשאני מקבלת, אני מוצאת את עצמי מודדת, האם זה שווה למה שנתתי? האם הוא נותן לי יותר, או פחות?

חבל לי שזה כך...
אני רוצה להשתחרר מהכבלים האלה מתי שהוא....
ניכתב אחרי הרבה מחשבות לתוך הלילה....
בייייייייייייייייייי