1
גם
אני מילואימניק גאה..
פרק 1 התהליך שלפני,
הקדמה–
הבלאגן במוחנו שיוצר
את שרשרת האירועים מתחיל בעודך עדיין נער, תהליך ההתבגרות האיטי שחולף לו מהר
מהצפוי, המוח שלך עובר סידרה ארוכה של סערות ריגשיות, הדומות במקצת לסערות וברקים
עזים של אמצע חורף.
אתה יושב בסלון ביתך,
צופה להנאתך באיזה סרט פעולה חדש, דמך החם מתחיל לרוץ בעורקייך, נותן לך מנה קדושה
של אדרנלין המערפל את חושייך, ואתה, אתה מקבל אותה כמו נרקומן בקריז הנזקק למנת
ההרואין שלו על מנת לשרוד.
מהרגע שהזרקת עמוק
לוורידך אתה נכנס לעולם אחר, עולם דימוני שהוא רק שלך, עולם בו אתה מגלם את הדמות
הראשית, אותו השחקן שיודע ליהנות מסבל ומכאב, זה שיוצא לקרבות ומביס כל אויב העומד
לנגדו, וזאת כנגד כל הסיכויים והמכשולים שעומדים בפניו. אך למרבה הצער, ההשפעה בשלב
כלשהו חולפת ואתה מתעורר ונסוג לרגע קצר, לאט לאט אתה קולט שהמציאות רחוקה מכך, אבל
אתה לא מוכן לוותר, בכל שארית כוחותייך אתה עדיין רוצה להאמין שיום יבוא, יום שבו
תוכל לממש לפחות חלק ממשאלותיך בעודך נער. (הן בינתיים נטמנות להן אי שם, עמוק
בזיכרונך).
פרק 2 ההזדמנות עומדת
לנגד עיניך –
זמן חולף, ההזדמנות
שלה כל כך ייחלת מגיעה אלייך כמו פיצה המוגשת ישר לביתך ע"י שליח כשבכלל לא הזמנת,
היא מגיעה אלייך בדואר, דואר ראשון שמגיע אלייך על שמך ונשלח ע"י צה"ל,
צבא-הגנה-לישראל!!
אתה רואה בזה מעין
פתח, דלת להגשמת חלומותיך!
אתה ששמעת את כל אותם
הסיפורים המפורסמים, סיפורי גבורה שלבטח למדת עליהם בשיעורי ההיסטוריה, בטיולים,
מהורייך וכדומה. התמריץ הנוסף הוא סיפורי חברייך המגויסים, דברים שנשמעים מבטיחים,
ממש אתה יכול להרגיש כי גבול הדמיון חופף וחוצה את גבול המציאות, כל זה עומד להתגשם
בעזרת המכתב הקטן הזה שקיבלת לפני מספר רגעים בדואר..
מרגיש את ההתרגשות שבך
לקראת המאורע הקרב ובא, שוב האדרנלין עושה את שלו, הדם, הלב, הדופק הכל עובד יחד
ובחוזקה שלא ידעת כמוה, אתה מרגיש מעין חוזק, חוזק שלא ידעת שקיים בך.
שקוע במחשבות, מתחיל
לתכנן, להתכונן, לא פיזית אלא נפשית, אתה כבר מרגיש שזה עוד רגע אצלך!
מלפניך ומאחורייך
עומדים נערים, ולצידך עוד תור נוסף של נערים, רובם כמוך מתרגשים, חלקם האחר כבר
בעיצומו של תכנון כיצד הוא מארגן לעצמו ג'וב טוב, קרוב לבית ויציאות יומיות.
לעולם לא תצליח להבין
את "הטיפוסים" האלו, הם תמיד יראו בפניך כקבוצה של "מסכנים", חבורה של הומואים שלא
זכאים לזכות הקיום! וגם אם כן, אז לא בארצנו, לא בארצנו שכל כך הרבה דם יהודי נשפך
עליה כדי שאנו, אנו נוכל להמשיך את קיומנו הצודק בארצנו, ולגדל כאן את ילדנו!
לאחר סיום תהליך
הקליטה בבקו"ם, אתה מבין שזהו ביתך החדש ל 4 או 8 החודשים הקרובים, ברוך הבא לבסיס
הטירונות!
עומד באמצע קבוצה של
נערים, בדיוק כמוך, שכולם עומדים בצורה מוזרה "שלשות", 99% מחבריך העומדים עימך
שקועים בתוך ים של "שוק", לא מצליחים להבין מה נפל עליהם, לתת להם לשרוך נעל צבאית
זה כמו לתת לאלוף "הביליארד" לשחק "סנוקר" (כשאין לו ניסיון במשחק), המשחק דומה,
העיקרון הוא אותו עיקרון, המכה היא אותה המכה, אך החוקים שונים. עומדים
ומחכים להוראות שאינם יודעים כיצד לבצע.
ממולם עומד לו בשחצנות
יתרה איזה מ"כ, זוטר, החש את עצמו מינימום "בורא-עולם" ומנסה לשדר את המסר לקבוצה
של המצ'וקמקים הניצבים מולו.
המ"כ בכל כוחותיו
משתדל לעשות את פרצופו עצבני, מפחיד וכועס, כמו איזה רודביילר החושף את שיניו החדות
כדי ליצור רושם שללי על העומד לפניו.
הטירונות שאורכה כ – 4
חודשים ובה ישנו ניסיון רב "לפתוח לך ת'תחת" ככל הניתן, לפחות כך זה נראה מבחינתך,
הזמן בעיינך קופא.. כל דקה שלמה הופכת לאלפי תרחישים אפשריים, ממש 4 חודשים של נצח.
אינך מצליח לעכל את
המתרחש, אך למרבה מזלך מפקדייך לא מתייאשים, מענישים, מתזזים אותך לכל פינה אפשרית
בבסיס, וזה כעונש על דברים שלא ידעת שאסור, המסקנה הישירה מכך שאתה מקבל היא שהדבר
היחיד שכנראה מותר לך לעשות הוא לנשום.
בשלב כלשהו אתה מתחיל
להתאושש מהסתירה החזקה שספגו פנייך, סתירה של ניפוץ הציפיות וכאן אתה מתחיל להבין
מי אתה ומה מעשייך כאן. (היכן לעזאזל נעלמו אותן האשליות שתקפו אותך קודם?, בסרט?)
לאחר 8 חודשים של אי
וודאות מושלמת (טירונות ואימון מתקדם) סוף סוף את הזוכה להפוך מ"חייל" לשלב הבא..
אתה עונה לתואר "לוחם", לפחות באופן רשמי.
כעת, אתה ועמיתך, אלו
ששרדו, מוכנים להילחם למען הצדק! על חירותנו במדינה, מוכנים להילחם במתנגדי קיומנו
בישראל, לסכל פיגועים, להרוג מחבלים, לסמן בראיות מלאות גאווה איקסים על קת הנשק.
כל אותם החלומות,
האתגרים מתנפצים גם הם ב"בום" אחד ענק שנוחת עלייך כמו משקולת של 100 ק"ג שנזרקה
ישר אלייך מגובה 2,000 רגל! ה"בום" הזה נקרא הגעתך לפלוגה "הוותיקה", "המבצעית",
ההיא שלמענה הזעת והיית עבד נצחי בתקופה של 8 חודשים.
בעודך מלא ריגושים
מתקשה לספוג את המתרחש, שוב, מחדש אתה זוכה להיות "עבד" העונה לתואר צעיר, למען
האמת צעיר מת, צ'ונג שהגיע "להחיות" את הפלוגה, אתה בדיוק אותה כמות החמצן החסרה לה
על מנת לשרוד! אתה כמו משאף לחולה אסטמה בעיצומו של התקף!
הפלוגה שלה ייחלת
להגיע וכל שאיפותיך רק אליה, כל כך רעבה אליך כמו חסר בית שלא ראה אוכל מזה שבוע
ימים ואתה אותה מנת השווארמה ששואפת להגיע אליו אך לא מודעת שעתידה להיאכל!
סד"כ צעיר ורענן
שיתפוס את משימות העבדות מיידי מחזורים לפניך, ש"ג, מטבח וכדומה.
(ביום 4 שעות ש"ג 4
שעות מטבח, מה שביניהם כמובן סינג'ורי רס"פ, בלילה 4 שעות ש"ג, 4 שעות שינה, וכך
חלילה עד שתצא לבית.)
"שינה" – פירוש המושג,
השינה תתלווה בכוננות נעימה וחמימה של מדים מלאים ונעליים, את כפות רגלייך ניתן
לזכות לראות בעת היציאה הביתה, שזה במקרה הטוב, כלומר אם לא עשית פשלות, הדבר
יתאפשר בערך אחרי 11 או 14 יום. בחזרה לשינה, שינה של 4 שעות לא יכולה להיות יותר
מתוקה בלי שהיא תתלווה בהקפצה, לרוב זו תהיי הקפצת תרגול.
"מקלחת" – אופן ביצוע
התהליך הפשוט יתחיל במציאת הקיטבג א' שזרוק לו אי שם מתחת למיטת הקומותיים הצפופה
למיטה נוספת שגם היא צופפה ל 2 מיטות נוספות הנמצאות כולן במכולה הקטנה בה את
"ישן", תהליך זה עלול לקח יותר זמן מהנדרש, כשאתה מתייאש מחיפוש הרצפה, הינך מחליט
שהרבה יותר פשוט לדרוך על ציוד, על תיקים שמזמן דחוסים להם ומכסים למעל מ80%
מקרקעית "החדר".
מהקיטבג אתה מוציא
"מטלית-לחה" מעביר אותה בעונג רב על פני צווארך ופנייך, פולט משהו שנשמע כמו "אההה"
– סוג של הקלה שירדה מכתפייך העייפות. היתרונות במקלחת זאת, א. צריכת הזמן הנמוכה
שלה 3-4 דקות, ב. אין לך אופציה אחרת – כוננות זה כוננות.
דברים משתנים לאורך
הזמן העובר די במהרה, מצטרפים "צעירים" חדשים שזה אתה סיימו את הכשרותיהם והפכו
"ללוחמים".
התנאים משתפרים, הש"ג
הופך ל- סיורים, יזומות, הכוננות הופכת ליותר יציאות לבית וכך הלאה..
בשעה לא ידועה אתה
בקושי מצליח לפקוח את עינך, אתה עייף, עייף מלישון, זהו, אתה "פזמניק", מלך העולם,
והנך על סף שחרור, אתה אמור להיות שמח! אבל, משהו בך מציק לך, מחשבותייך מתחילות
להיות מוצפות בתהיות ושאלות... איך?? איך הגעתי למצב הריקבון הזה? הרי, סך
הכל ביקשתי להיות הדמות המוערצת מפעם, אותו "רמבו"! איפה אני ואיפה הוא?
עכשיו, כשאתה כבר מכיר
את "המערכת", יש איזה משהו שמרגיז, מעצבן או אולי אפילו מכעיס אותך, כמו איזה יתוש
באמצע הלילה שעף מעל אוזנייך, תחילה זה מרגיז, אתה ממשיך לשכב במיטה כי אתה כבר מת
להירדם, אך החתיכת חרא המעופפת הזאת לא מתייאשת עד שהיא תעקוץ אותך! ואז אתה נכנס
לעצבים שלא ידעת כמוהם עד שתהרוג את המעופף הצמא לדמך. המשהו הזה זה אותם הנערים
שעמדו לצידך או איתך בתור בבקו"ם, בתור לתהליך הקליטה, אלו שחיפשו איך לעשות בית
זונות במהלך השירות עוד לפני שהתגייסו, עכשיו, כשאתה כבר מכיר, מסתכל ובוחן אותם
שוב, אתה "נגעל" מאותם הג'ובניקים שמייללים אחד לשני על כל דקה נוספת שהם נשארו
בבסיס, הדקה שבה הם "נטחנים", בוכים שמשכורת של 400 ₪ לא מספיקה לכלום, נכון שזה לא
הרבה כסף, אבל כשאתה יוצא כל סופ"ש לבית... צרות של עשירים.
אתה מתחיל לשאול את
עצמך, איפה? איפה הבושה שלהם? כעס מציף ומטביע אותך בתוך נהר של רגשות.
עמוק בפנים, אתה חושש
שמא אולי אתה זה שטעית, אולי בחירתך אינה נכונה, מתחיל לבלבל את עצמך בשאלות,
למזלך, אותם הנערים שעם הזמן והסבל שעברתם יחדיו נוצרה לך משפחה חדשה, ממש אחים,
"אחים מאומצים ע"י המערכת", הם אלו שמחזירים אותך חזרה לדרך וגורמים לך להבין שלא
טעית, הם בשבילך כמו טיפות המים האחרונות שנשארו לך במימייה הדמיונית שהינך נושא
בעודך מתהלך במדבר החם והארוך הזה שאורכו 3 שנים! אלו בהחלט היו ה-3 שנים הארוכות
והטובות במהלך חייך.
פרק 3 תהיות, הצורך
בלקיחת החלטות –
משהו מציק לך תוך כדי
שינתך העמוקה, משפשף את עינייך העייפות, מנסה להתאושש, להבין היכן אתה נמצא? לאחר
מספר דקות בהן נלחמת ברצונך העז להישאר במיטתך אתה מחליט להתיישב, מרים את ידך,
מנסה לפקס את ראייתך המטושטשת לעבר השעון, פ-א-ק, שוב ישנת 13-14 שעות, שוב תוהה
למה קמת? ושוב אתה נזכר שאתה בחפש"ש...
אין לך מושג מה עלייך
לעשות היום, גם לא מחר, הרגשה של בדידות תוקפת אותך, חבריך מלפני הצבא כבר מזמן
מסודרים, להם יש מקצוע, עבודה, לימודים.
ואתה?, אתה עדיין מנסה
לעכל את העובדה שפתאום בין-רגע חסרים לך הרבה דברים, האחריות, המסגרת, אתה מתחיל
להבין שגם היום לא באמת הייתה לך סיבה אמיתית לקום ממיטתך החמה.
ההרגשה היחידה שאתה
כרגע חש היא עצב, למעשה, כל מה שהיית, כל מה שהשגת, לא משנה אם זה קצין, מפקד או
פזמניק עכשיו נמחק! נעלם כמו שרק פצצת אטום יודעת למחוק עיר שלמה שנבנתה במשך אלפי
שנים.. היא מוחקת אותה מפני כדור הארץ בפחות מ15 שניות!
מי אתה? עוד איזה אחד
מהחיילים המשוחררים?
החיים בהחלט לא
הוגנים, שוב צריך להתחיל לבנות את חייך מחדש, מאפס! אתה מתחיל בדיוק באותה הנקודה
בה התחלת לפני 3 שנים, בתור ההוא בבקו"ם, תהליך הקליטה לצה"ל.
מה שנשאר איתך זה רק
הזיכרונות, זיכרונות טובים של חברים, קטעים, אפילו המחשבה על הטירונות גורמת לך
לחייך חיוך רחב, איזה כיף להעלות זיכרונות, אחת המתנות שקיבלנו מה' – זיכרון!
להיזכר זה נחמד אך
צריך להתקדם הלאה, לנסות להתחיל להרכיב את הפאזל המסובך מחדש! תהליך זה של התאוששות
עלול לקחת זמן מה.
פרק 4 למה, למה זה
צריך להתנהל ככה? מסכם –
טיול / לימודים בדרך
כלל יהיה היעד הראשון בתהליך השיקום שלאחר השחרור, אך לא תמיד המצב הכלכלי מאפשר
זאת, אחרי הכל במשך ה-3 שנים האחרונות בהם קיבלת שכר של 700 ₪ מדי חודש.
למעשה,כמעט כל פעולה
היום דורשת כסף.
ראשית ישנו צורך
לעבוד, עבודה כגון מלצרות, סבלות, בניין לא באה בחשבון, עבודות מסוג זה אולי לפני
הצבא, אבל עכשיו? אחרי שהיית סוג של מלך, כשהצעירים היו מגישים לך אוכל למיטה, וקפה
בכל פעם שרק היית מדליק סיגריה. לכן העבודה צריכה להיות קצת מעבר, אולי יותר
מעניינת, כלומר, יותר כסף פחות עבודה, זו השאיפה.
העבודה אותה אתה מחפש
כנראה תהיה קשה למציאה, מפעם לפעם אתה מחפש בעיתון במדור העבודות, לפעמים אתה נכנס
לאיזה אתר באינטרנט, בודק אולי שם השתנה משהו מאז הפעם האחרונה שבדקת.
לאיטו הזמן רץ קדימה
ואתה בינתיים נשאר מאחור, החוסר התקדמות הזאת משגעת אותך.
עד שיום אחד אתה יודע
שזהו, מצאת, זה בטוח זה, עבודה משרדית אידיאלית בה משלמים כסף טוב על כלום עבודה.
אם צדקת וזה אכן ג'וב טוב סביר להניח שאתה לא היחיד שיופיע בראיון העבודה.
ממתין בכניסה למשרד,
שותה את הקפה שהרגע הכנת, לצידך יושב בחור צעיר, נראה כבן גילך וככל הנראה גם הוא
ממתין לראיון עבודה.
תיפתח איתו בשיחה, לא
יהיו לכם יותר מדי נושאים משותפים מאשר הצבא שכנראה גם הוא זה עתה השתחרר, תוך כדי
אתה מגלה שהבחור היה מאבטח מתקנים או משהו בסגנון, פה אתה מבין שיש צורך לשנות את
נושא השיחה, במהלך השיחה אתה תופתע לגלות שהוא ואתה זהים כמעט בכל, הכישורים שלכם
אותם הכישורים והניסיון שווה, הכל חוץ מהשירות שלכם.
אם נצא מנקודת הנחה
שרק אחד מבינכם יתקבל לעבודה, העובדה המבאסת והמצערת אותי כל כך היא שכנראה, כמעט
בטוח העדיפות מצד המעביד שאותו לא מעניין איפה שירתת או מה עברת, תהיה כנראה לו,
לבחור שיושב לצידך! זה כי המדינה הקטנה שלנו מכילה צבא קטן, צבא שהכוח הסדיר שלו כל
כך נמוך שהוא בעצם מתבסס על "חיילים של פעם".. חיילי המילואים. ההבדל הקטן הזה שאתה
תעשה מילואים עד גיל 45 והוא כנראה לא יעשה בכלל, 30 יום בשנה שאתה מחויב אליהם!
(במקרה ולא תפרוץ איזה מלחמה נוספת), מבחינתך המילואים האלו דווקא יכולים להיות עסק
נחמד, ככה מדי פעם לשנות אווירה, ברור, כל עוד אתה לא עצמאי, לא לומד וכדומה.
כוס ראבק ערס !
למה לבן זונה שיושב לצידך תהיה עדיפות עלייך? למה? בגלל
שהשמוק הזה לא טחן אף רגע בשירות המסכן שלו? וימשיך לעשות חיים כשאתה תתייצב
למילואים? מה כאילו, הגישה היא "אם דפקנו אותך פעם אחת אז נמשיך, עד שכבר תהיה זקן
בן 45?" מצאת החמה עד צאת הנשמה..
גם אם יום אחד תסתדר
עם איזה ג'וב טוב, כל פעם שתצא למילואים הבוס שלך יתבאס עלייך, עד שיום יבוא וימאס
לו.
אני שואל את עצמי
ואותכם למה???
נ.ב.
תודה לקוראים, אם
פגעתי במישהו עימו הסליחה, באופן אישי אני מאד אוהב את הצבא, שמח על כל אותם הרגעים
שעברתי, על החברים, על הזמנים הטובים..
הטקסט שכתבתי בא
להעביר מסר לכל יוצאי היחידות הקרביות, להמשיך, לא להיכנע, לא לוותר.
אכלנו חרא וגם נמשיך!
מה שהם לא יודעים זה שאנחנו נהנים לאכול אותו כל עוד זה חשוב לגורל ארצנו!
השאר, השאר לעולם לא
יצליחו להבין אותנו!
* חוות דעת יתקבלו
בברכה
גרי פוזין.
1
